"וידבר משה אל ראשי המטות... איש כי ידור נדר לה'... לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ב-ג)

לא יחל דברו – לא יעשה דיבורו חולין וזול, אלא ייקר כל דבור היוצא מפיו. שכן כל דיבור פועל גדולות ונצורות בעולמות עליונים. אם דיבוריו טובים וטהורים בורא בהם סנגורים ואם ח"ו דיבוריו רעים ואסורים , נברא מהם מלאך רע ומשחית המקטרג עליו תמיד. וזהו שנאמר: "ככל היוצא מפיו (למטה) יעשה" (למעלה)! (האריז"ל , ליקוטי תורה, עקב).

האמנתי כי אדבר

התורה הקדושה בפרשת מטות מייקרת את הדיבור ומעלה אותו למקום כל כך גבוה. נדר למשל, אמירה פשוטה של יהודי מסוגלת להחיל עליו חיוב מן התורה חדש לגמרי. עד עכשיו זה היה מותר לי, באותו רגע שאני אוסר זאת על עצמי, הרי בדיבור פשוט אני הופך את זה לאיסור מן התורה. נדרים חייבים לקיים. לכן נזהרים עם ישראל וכשיש חשש קל שלא יוכלו לעמוד בהבטחתם מודיעים ואומרים "בלי נדר".

"לא יחל דברו" אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע, אל תעשה את דבריך חולין, אל תרבה בשיחות חולין ודברים בטלים. הדיבור הוא הנפש. כל דיבור שאדם מוציא מפיו הוא בעצם מוציא חלק מנפשו, 'נפשי יצאה בדברו'. מי שמוציא דיבור לא טוב מכניס נפשו לבין הקליפות ח"ו. ומי שמוציא דיבור טוב מכניס נפשו אל תוך הקדושה. אדם מוציא דיבור טוב, בורא מלאך הממליץ טוב עליו, ולהיפך, כשמוציא דיבור רע ח"ו בורא מלאך משחית שמקטרג עליו.

אם בכל דיבור האדם מוציא חלק מנפשו, מהחיות שלו, נמצא שמי שמרבה דברים שלא לצורך ממהר להוציא חיותו, כי כשם שימיו קצובים כך דיבוריו קצובים. וכשיסתיים מספר דיבוריו תסתיים חיותו. לכן אמרו במשנה (אבות א) "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". שהשתיקה טובה לא רק לנפש אלא גם לגוף אין טובה ממנה, שהרי היא שומרת על החיות של  האדם.

אדם יראה לשים מחסום לפיו, לא להוציא שום דבר בטל, רק מה שמוכרח. וירבה בדברי תורה וקדושה שהם אדרבא, מוסיפים חיות באדם ומאריכים את ימיו, כמו שאנחנו אומרים בכל יום "ונשמח בדברי תלמוד תורתך... כי הם חיינו ואורך ימינו".

כמה כוח יש לפה הזה. דיבור טוב שאומרים לשני, מתנגן לו בראש ימים רבים. לא כל כך מהר שוכחים אותו. ואילו דיבור רע ח"ו, שפגע בשני, זה כמו סכין שחודרת לבשר לא רק פעם אחת, הרבה פעמים. רוב הצער שיש לנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו ולא היינו צריכים להגיד, דברים שאמרנו והצטערנו עליהם. החיים והמוות ביד הלשון. צריך להיזהר לא לפגוע בשום אדם, גם לא בילד שלך, אתה עלול לשבור אותו ח"ו עם המילים שלך.

רק דיבורים טובים. אם נרגיל את עצמנו לדבר רק דיבורים טובים, יקרו לנו רק דברים טובים, כי ברית כרותה לשפתיים, כשמדברים דיבור לא טוב, זה יכול להיתפס וליצור מציאות לא טובה וכבר אמרו חז"ל (ברכות יט) "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".

העיקר זה האמונה. בשביל זה באנו לעולם הזה. ככל שאדם ירבה בדיבורים של אמונה, כך תתחזק אצלו האמונה, "האמנתי כי אדבר". צריך לחזור שוב ושוב על המשפט: אין רע בעולם! השם הוא רק טוב ומיטיב. לא תמיד מבינים אותו יתברך. אבל מאמינים שהכל לטובה, גם כשיש דברים מאד קשים ח"ו. אדם צריך לחזור על המילים האלה בכל זמן, בכל מקום, בכל מה שעובר עליו, עד שיזכה לראות שהכל זה רחמים. אתה צריך להאמין שהקב"ה מתכנן עכשיו את תוכנית ההצלה הפרטית שלך. לפעמים מבינים את הרבונו של עולם בתוך כמה ימים. לפעמים צריך כמה שנים. ולפעמים רק בתום המאה עשרים שנה נוכל לראות את הפאזל כולו ולהבין כמה ה'  טוב, איך בעומק הדין היו מונחים עומקים של רחמים וסליחות.

להגיד תודה צריך עוד לפני שרואים את הישועה. תודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד ה' תושיע אותי אבל לפני כן שיגיד תודה. אם אתה אומר תודה אתה נהיה כלי לקבל את הישועה. אבל על מה נגיד תודה, אני עכשיו בצרה, אז איך אני אגיד תודה? זאת כל העבודה שלנו! לדעת שאין עוד מלבדו. שהכל ממנו יתברך ושהכל לטובה. ואם מבינים שזה ככה, אז אפשר להגיד כבר תודה. אם לא אומרים תודה זה כפיות טובה. וזה שורש הרע. אדם צריך לזכור תמיד את כל הטובות שה' עשה עמו מיום היוולדו ועד עתה, ובפרט מה שה' קרב אותו וזיכה אותו לעשות מצוות רבות כל כך, שאי אפשר לספור ולשער את העשירות ברוחניות שיש לקטן שבקטנים ולפחות שבפחותים מישראל.

הדיבור מקרב אתנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. זכינו להיות מתלמידיו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצ"ל שלימד אותנו את הכוח של התפילה האישית, שזה נקרא לדבר עם השם. הרבה אנשים לא יודעים לדבר עם השם, אפילו שהם דתיים. צריך לקרב אותם אל הדרך הזו. הדלק של הבערה לה' זה התפילה האישית. לדבר עם בורא עולם בלי ספר, בשפה שלך. תעמוד, תדבר עם ה', כל אחד רוצה הרבה בחיים, אז למה לא מתפללים? יש בעל בית לעולם שאוהב אותך, שרוצה להיטיב איתך, הוא ברא אותך בשביל לתת לך! תבקש ממנו! תתפלל! "עצה לכל בר ישראל שלא יחסר מאומה, ושיהיה דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך על כל דבר, מקטן ועד גדול. ואל יחשוב אדם שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין רק בכל מקום שעומד אז, אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי, כמו שכתוב והיה מחניך קדוש, ויבקש מה' יתברך כל משאלות לבו ועל ידי זה יהיה תמיד דבוק בה' "(הרב הקדוש מפשיסחא)

יהודי זה אש. אש להבה לה' יתברך. יהודי צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, שלא תהיה לו בעירה אחרת, רק בעירה לה', צריך להפוך את אש התאוות לאש קודש! לאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה! צריך לקחת את כל האש של הסטרא אחרא, ולהפוך אותה לאש של תפילה! לאש של תורה! לאש של אהבת ישראל! לא לבזבז אותה בתאוות! לא לבזבז אותה בשטויות! להכניס את האש הזאת, את ההתלהבות הזאת בתוך אותיות הגמרא, בתוך אותיות התפילה, בתוך הצעקות להשם. זה הדיבור הכי קדוש. התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע שלאחר שחזרו בני ישראל מהמלחמה עם מדין, הורה להם משה להגעיל את הכלים שהם לקחו מהשלל, וכמו שהשתמשו בהם, ככה מכשירים אותם. "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש", (לא,כג). כשהלב בוער באש זרה לתאוות העולם הזה, צריך להגעיל אותו באש קודש. "כי כנגד שנתלהב לעבירה או לתאווה רעה ח"ו, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו כמו שכתוב : כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (ליקו"מ קנו)

אדם צריך להיזהר לא ליפול לכפירה הזו שקוראים לה מתאוננים. "ויהי העם כמתאוננים". מתאונן הוא אדם שאי אפשר לספק אותו בשום דבר, אוי חם לי, אוי קר לי, אוי תפתחו, אוי תסגרו, אוי מה כאן כל הרעש הזה, אוי לא הספקתי לישון היום, אוי התפתיתי לאכול משהו ששמו לי ועכשיו יש לי כאב בטן, מתאוננים על כלום, למה? כי לא מרגישים את ה'. מן כפירה כזו. אוי ויי אוי ויי על כלום. אבל אני לא נותן לעצמי ליפול לשם, אדם חייב להלחם בהסתרות האלה, לחזור לנקודה הקטנה שלו שמחברת אותו אל ה'. לסלק את הקוצים ולהגיע לשושנה. לסלק את כל הפגעו בי,  קיפחו אותי, העליבו אותי, לא שפטו אותי בצורה נכונה, זה היה יכול להיות מוצלח ומישהו בא וקילקל לי, כל זה מנתק אותך מה'. אדם הוא חלק אלוק ממעל והוא מוכרח לחזור לאלוקיו, כי חוץ מאלוקים אין כלום.

"אנחנו צריכים לדעת שכולנו, כל דקה וכל רגע, אנחנו שושנה בין קוצים. לא משנה מה זה הקוצים: המחשבות שלנו, הבלבולים שלנו, העצבויות שלנו, העצבים שלנו, העיקר שנזהה את השושנה ונדע שזה ה' אוהב, את הרגע הזה שאני יצאתי מהבלבולים, את הדקה הזו שהתגברתי להיות בשמחה, את הרגע הזה שידעתי שהכל הבל ואני צריך להידבק בנצח, בדבר האמיתי. בדקה הזאתי, ברגע הזה, נתתי לה' מתנה. זאת המתנה שהשם רוצה. הוא לא רוצה כתר של זהב. הוא לא רוצה כתר של יהלומים. הוא רוצה שושנים. הוא רוצה רק את הדבר הפשוט הזה. למצוא את השושנה שנמצאת אצלנו בתוך הלב. לסלק את הקוצים , ולהביא לו אותה  במתנה"(באור פני מלך חיים).

העיקר זה האמונה. אדם צריך לחזור שוב ושוב על המשפט: אין רע בעולם! אין רע בעולם! השם הוא רק טוב ומיטיב. לא תמיד מבינים אותו יתברך. אבל מאמינים שהכל לטובה. גם כשיש דברים מאד קשים ח"ו. אדם מתכנן לו תוכניות והקב"ה הופך לו אותן. זה נראה כמו איזה חוסר מזל, איזה תקלה שמשבשת לו את התוכניות אבל אם יתחזק להאמין שהכל זה לפי התוכנית של ה', שלא קרה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות, אז הוא יבין שזה נסיון, הוא עובר נסיון שהמטרה שלו לקרב אותו אל ה'.

לפעמים אדם מתחזק יפה בעבודת ה', הולך לו טוב כמה שנים, ואז באה נפילה חס ושלום, והוא לא מצליח להתאושש, כי הוא לא יכול לסבול את זה שהוא נפל, כי לא שייך אצלו ליפול, כי עד עכשיו הוא היה רגיל להצליח. ואז היצר הרע מכניס בו עצבות ומרה שחורה ועם עצבות אי אפשר לעבוד את ה'. כי כשאדם עצוב, והוא ממורמר, אז אין לו שום קשר עם הקב"ה, כי איך אפשר להיות בקשר עם הקב"ה אם אני מתמרמר, ואני חושב שעשו לי לא טוב, הרי ה' עושה את הכל. אתה חייב לזכור שבכל מה שעובר עליך, אין שום אי צדק, שיש פה משהו שנכתב מראש, שזה המסלול שאתה צריך לעבור בחיים. ושזה בודאי לטובתך. רבונו של עולם, תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מאהבה שלך כל מה שקורה לי.

כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותנו! אין יאוש בעולם כלל! ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך! יש לך צער! השם חי את הצער שלך! מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו! תדבר אתו!

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך כל הנסיונות הכי קשים שיכולים להיות, אדם כבר לא יכול לסבול  יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר, עם איזה דבור טוב שהוא אומר לשני, הוא יכול לבנות את המשכן שלו.

ומהו הדבור הכי נפלא? זה הברכות. הברכות שאנו מברכים אחד את השני. "לעולם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך", כי אי אפשר לדעת מאין תבוא הישועה. ובשעה שמברך אדם את חברו יאמר בלבו: "יודע אני בעצמי שאיני ראוי שברכתי תעשה פירות, רק אני מברך אולי אמצא עת רצון ותקובל ברכתי מאת ה' השומע תפילת כל פה" (פלא יועץ).

הברכות שלנו, התפילות שלנו, זה הדבור הכי נפלא. כמו בסיפור הבא:

אבא, מה עושים?

שלום לך ר' קובי לוי! לימדונו חז"ל כי צדיקים גדולים במותם יותר מבחייהם, אך דומה כי תחושה זו לא קנתה שביתה וביסוס בקרב כולנו. יותר נח ונעים להיכנס לד' אמותיו של הצדיק, התלמיד חכם, להתרגש, להכין את השאלות, להתכונן לתשובות, להוסיף עוד קושיה, לצאת זקוף ושמח, כי אין שמחה מהתרת הספיקות. זה כמובן נוח ונעים יותר מאשר לפקוד את ציונו של הצדיק, להדליק נר ולצפות לישועה, למרות שרבים וטובים נוהגים כך.

אבי עליו השלום, נפטר לפני כחמש שנים. הוא היה צדיק ותלמיד חכם במלוא מובן המילה. בעיר בה נולדתי הוא הרביץ תורה לעדרים, פקד בתי כנסיות והגיד שיעורים במשך עשרות שנים, היה לו חן וקסם כובשי לב. מעולם לא הרים קולו, מעולם לא כעס ולא הקפיד, גם כשעלבו בו אינשי ד'לא מעלי. מאות ואולי אלפים בעירו היו משומעי לקחו ואהבו אותו אהבת נפש ממש. הוא גידל אותנו ארבעה בנים ושש בנות, בצניעות ובהסתפקות במועט, כשעל לשונו שגורים ללא הרף משפטים רוויי אמונה ויראת שמים, עם המון מוסר בסיסי. "לוותר, להעלים עין, לא להקפיד, לאהוב אהבת חינם, להקדים שלום לכל אדם, לתת צדקה עם חיוך על הפנים", במילים כאלו היה מרדים אותנו. שלא לדבר על סיפורי צדיקים על שולחן השבת, אותם היה מספר בנועם שיח, עם עיניים בורקות ולב מתרונן.

כן, כולנו גדלנו בישיבות קדושות, אבל מורה הדרך שלנו, פוסק ההלכות ומעצב ההשקפות היה אבא, שאישיותו הנעימה השרתה בנו ביטחון, חמימות ואהבת השם. במפתיע, בהיותו בן 65 בעודו עומד על התיבה בליל שבת קודש, הוא התמוטט. הצוות הרפואי ביצע בו החייאה והבהילו לחדר מיון.

לאחר בדיקות מדוקדקות הרופאים בישרו שהמחלה פרצה גבולות. עברו עליו שנתיים של טיפולים קשים וייסורים איומים. הוא קיבל זאת באהבה, מודה להשי"ת, ובשארית כוחותיו מסר שיעורי מוסר באחד הכוללים. מאות רבות ליוו אותו בדרכו האחרונה, ואנחנו בניו ובנותיו היינו שבורים ורצוצים, מדוע? כי אבא היה גם הרב שלנו, המדריך לחיים, מעצב ההשקפה ומנווט את ספינת חיינו.

במהלך השבעה שמענו מאות סיפורים מרגשים על מעשיו וחסדיו הנסתרים, כמו על גדלותו התורנית. חזרתי לעיר מגורי אחרי השבעה, עם חלל ענק שנפער בקרבי. את מי אשאל? מי יורה הדרך? כמלמד בתלמוד תורה, מלאכת קודש שכה אהובה עלי – ניצלתי עד תום רעיונות המוסר ומעשיו הטובים של אבא, וסיפרתי על כך לחניכי, תלמידי כיתה ה' היקרים, היה ברור לי שזה תורם לעילוי נשמתו ועושה לו נחת רוח. כך גם מצאתי נחמה בהתרפקות על חוכמתו וחסדיו.

שנה אחר כך, בליל תשעה באב, חשתי רע עד עילפון. הובהלתי לבית החולים ושם התבשרו אשתי ואחיי כי תקף את גופי סוג של חיידק טורף קטלני. יום רדף יום, ומערכות הגוף שלי קרסו זו אחר זה, והרופאים הכינו את ילדי ובני משפחה לנורא מכל: "הוא מחובר למכשירי החייאה, מונשם, מוזן ע"י צנרת מיוחדת, נעשה הכל להאריך את חייו, אבל רק אחד למליון חוזר לחיים...".

במשך למעלה מחודש ימים הייתי חסר הכרה נשען על חסדי השי"ת בעזרת המיכשור הרפואי. תפילות בני הקטנים ואחי ואחיותי רקעו שחקים. אשתי היתה שבורה לחלוטין ופחדה לחשוב על אלמנות ויתומות רח"ל. הנס ירד בסולם משמים. חזרתי אט אט להכרה. התרופות ברחמיו המרובים פעלו פעולתן, החיידק הטורף נטרף, לא לחלוטין אומנם, אך מכאן ואילך החל תהליך שיקום.

חברת הביטוח הודיעה לי הודעה משמחת, פחות או יותר בזו הלשון: "מכובדנו, המחלה המדוברת מזכה אותך בשנת שיקום מלאה, שתכלול תוספת של 50% לשכרך הממוצע. בתום השנה יחליטו הרופאים המומחים אם הנך זכאי לשנת שיקום נוספת בתנאים הנ"ל.

לא יאומן כי יסופר. משכורתי הממוצעת שעמדה על 8,000 ₪ בחודש, קפצה ל12,0000 ₪, תוספת נכבדה למי שמטופל בשבעה ילדים ועל צווארו משכנתא כבדה למדי. מחד, שמחתי על תוספת השכר, ומאידך כאב לי להיפרד מתלמידי לזמן כה ממושך. מנהל הת"ת חיבקני בחום, איחל איחולי החלמה והוסיף "בשנה הבאה אני ממתין לך. אתה חסר לכולנו". חודשי השנה התגלגלו להם ביעף. מרבית הזמן נחתי, עשיתי ספורט, וטופלתי בתרופות מתאימות כדי לחסן את מערכות הגוף. לקראת תום השנה בוצעו בי בדיקות מתאימות שלאחריהן הגיע מכתב מחברת הביטוח: "מכובדנו, הינך זכאי לשנת שיקום נוספת באותם תנאים. אך אם תחליט שהינך רוצה לחזור לעבודתך, תאבד את זכאותך". במילים פשוטות, אחזור לשכרי הידוע והמוכר, ואאבד 4000 ₪ כה נצרכים. מה עושים? מאד רציתי לשוב לעבודה, התגעגעתי לתלמידי, לאווירה הלמדנית, לישיבות הצוות, לשיחות החינוכיות, לקשר עם ההורים. הרגשתי ואקום בנשמה. מנהל הת"ת היה על הקו: "דוד אני ממתין לאישורך, בעוד יומיים עלי לסגור את הרכב הסגל, שנת הלימודים נפתחת בשעה טובה, אתה ממשיך כרגיל עם כיתה ה', אז אתה חוזר יקירי?". היססתי. שתקתי. "אתן לך תשובה סופית מחרתיים. בסדר?". המנהל הסכים. "תזדרז דוד, אל תשכח אנחנו זקוקים לך מאד". לאן לפנות? את מי אשאל? מה נכון לעשות? מחד השיקום חשוב ושכרו הנאות בצידו, מאידך בער בי רצון עז לחזור לחנך תשב"ר, אבל לאבד 4,000 ₪ בחודש? לא חבל?

יומיים אחר כך, אחרי התפילה עליתי על מכוניתי ונסעתי צפונה לכיוון עיר הולדתי. השעה היתה 11.00 בבוקר כשנכנסתי בשער בית העלמין, ונעתי לכיוון קברו של אבא.

ניצבתי מול הציון, הדלקתי נר נשמה והתחלתי ללמוד משניות ואחר כך קראתי תהילים. אחרי חצי שעה עם עיניים דומעות ביקשתי "אבא, אתה מאד חסר לי, וכרגע אני במערבולת של בלבול, תמיד הארת את עיני, תמיד סימנת לי את הדרך. אנא התפלל עלי ובקש מן היושב במרומים שיפתור לי את הדילמה, האם להישאר בשיקום עם המשכורת השמנה, או אולי להצטמצם בשכר ולחזור לחנך את ילדי ישראל. אבא! מה עושים?" פניתי לכיוון מכוניתי, בעודי מביט בנר הנשמה ובשלהבתו הנבלעת בבוהק החמה. התנעתי והמכונית נעה באיטיות, והנה לנגד עיני יהודי מזוקן חבוש קסקט, מבוגר, כפוף משהו צועד לאיטו, והוא מסמן לי "עצור". "תסלח לי אדוני אולי אתה יודע היכן קברו של הרב יוחננוב?" "כן" השבתי וירדתי מן המכונית. "הרב הוא אבא שלי..., "אבא שלך?" פער האיש שתי עיניים תמהות. צעדנו באיטיות לעבר הקבר. האיש המבוגר הניח מצחו על השיש הצונן, לחש פסוקי תהילים ומפעם לפעם אמר "תודה , תודה, תודה", הסקרנות איימה לבלוע אותי והמתנתי שיסיים. "מאין כבודו מכיר את אבא?" שאלתי.

האיש לחץ את ידי בחום ואמר "לפני 23 שנים היה לי בן, בני יחידי. גילו היה אז עשר, ילד שובב ללא תקנה. לא ממושמע, לא לומד, חסר רסן, הייתי מיואש, שבור ממנו, ומנהל הת"ת איים לזרקו. הרב יוחננוב, אבא שלך שלימד בכיתה אחרת, פנה למנהל וביקש 'תן לילד עוד סיכוי, אני אטפל בו', אמר ועשה. בני הוקפץ לכיתת הרב, ומכאן ואילך אביך הפך למורו, וחברו, והילד, אחרי שנתיים הפך לנופת צופים. כיום הוא אברך חשוב אב לארבעה ילדים... יש לי הרבה נחת ממנו. היום בבוקר קמתי עם דחף פנימי להודות  ולהכיר תודה לרב יוחננוב על שהציל את בני... שעתיים נסיעה ושלושה אוטובוסים לקחה לי הדרך. אבל הכל שווה כדי להודות לאביך שעשני מאושר, ובזכותו יש לי דור ישרים, אתה מבין חביבי?" הפלאפון שלי צילצל, הבטתי על הצג, המנהל. "כן כבוד המנהל", "מה החלטת דוד, אתה חוזר?" בוודאי שאני חוזר, ועוד איך אני חוזר... באושר אני חוזר". החזרתי את היהודי היקר לעירו, לא לפני שאמר לי "הייתי בהלוויה של הרב לפני חמש שנים, וזו הפעם השניה שאני כאן... רגלי נשאו אותי לכאן, לבי נושא אותי לכאן"

... ואני הזכרתי לו שצדיקים גדולים במותם, הרבה הרבה יותר מבחייהם. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להפסיק לדאוג. כי לדאוג זה חוסר אמונה. כי לדאוג זה גם מסוכן כמו שאמר איוב "ואשר יגורתי יבוא לי" ח"ו.

למה לדאוג אם אני זוכר כל רגע שאתה אוהב אותי, שאתה שומר עלי, שאתה רוצה לעשות לי רק טוב, שכמו שהיה טוב עד עכשיו, כך יהיה גם טוב בהמשך.

ואם אני מאבד לרגע את הבטחון הזה, ושוב מוצא את עצמי דואג ממה שיהיה, תעזור לי אבא להגיד בקול רם, שוב ושוב, את הדיבורים האלה של הבטחון. שגם מרגיעים לי את הנפש וגם פועלים בשמים ומבטיחים שבאמת יהיה טוב, שבאמת לא צריך לדאוג כי לדבור יש כוח.

רבונו של עולם, אני בטוח שיהיה טוב, וגם אם יש עכשיו איזה קושי, איזו בעיה, איזה חוסר, בודאי ובודאי שאתה תושיע אותנו ותתן לנו כל מחסורנו ותשמור עלינו כי אתה אוהב אותנו, כי אתה אבא שלנו ואין אף אחד בעולם שאוהב אותנו כמו שאתה אוהב אותנו, ואתה רוצה להשפיע עלינו רק טוב, ואם כך, אנחנו כבר לא דואגים, שמים את הראש על אבא וחוזרים אל האמונה, והבטחון, והשמחה.

רבונו של עולם, זכה אותי כל הזמן לצפות לישועה בלי דאגות כלל, כמו שאומרים "לישועתך קיווינו כל היום ומצפים לישועה".

הרב מנחם אזולאי