בפשטות זה מדבר על בריאת העולם.. אולם אפשר שזה בא כמשל על עניינם של השמים-ששמעתי פעם מישהו ששאל מדוע ה' היה צריך לברוא כ"ך הרבה כוכבים מה זה נותן לנו?-וניראה שזה בא להראות את חשיבותנו שביחס ליקום האדם הוא כלום שבכלום-שזה כשלעצמו מביא את האדם לענווה-וזהו שהשמש והירח מסמלים את הענוה כמו שנאמר במדרש שהירח התגאה וכו' כך היקום מלמדנו(שהשמש והירח והכוכבים הם הרעיון של המדרש..שאחרי שהירח התמעט ה' נתן לו את שאר הכוכבים כמו שאומר רש"י על הפס')על ענוה-שאין להתגאות-אבל באותו עניין זה נותן גם את המעלה שלנו שכל היקום הענק הזה ניברא בשבילנו-בשביל האדם-שכל אחד צריך לומר בשבילי ניברא העולם-כך זה חשיבותנו שמצד החומר אנחנו כלום אבל מצד הרוחני אנחנו שיא החשיבות-וצריכים להודות לה' על כל זה-כמו אדם שנותנים לו מתנה ענקית שצריך להודות עליה מאד..

ואולי גם זה קשור למה שמכונה 'המפץ הגדול' שהגיע מכלום שבכלום..גרעין פצפון שממנו בא כל היקום..רמז לאדם שהוא פצפון אבל ממנו-בגללו-בא כל העולם.. וכך יש לאדם לראות עצמו ככלום בגשמיותו ולהתבטל כל כולו לה' שהוא בעל ה'כתר' כביכול-שאנו שואבים ממנו חשיבות כמו שהירח מאיר ע"י השמש..

ואולי רמז לזה בהמשך הגמ' שם 'והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' ?-אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח' שמה עניין של כפרה לה'?וכי ה' צריך כפרה?-אלא שזה בא ללמדנו להיות קשורים לענוה ולכן צריך ליזכר בירח בר"ח..