בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ... וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם... וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם... וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה... מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם... (א' א' - ו' ז').

   אחד הדברים המעניינים ביותר בפרשת בראשית, זו הפתיחה והסיום השונים והמנוגדים - המתובלים במעברים חדים ועזים עד מאוד. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   בתחילת הפרשה אנו מתוודעים לנתונים מאוד משמחים, התורה משתפת אותנו בבריאת ופריחת העולם, כיצד "הכלום" הפך לעולם מושלם פורח ומשגשג - המכיל בתוכו את הכל.

   אנשים, חיות, פירות, אגמים, נהרות, אלפי סוגי פרפרים, דגים, ציפורים, עצים... הכל צבעוני וחי ותוסס ומסודר בתבנית ותוכנית מדהימים - כאשר כל יצור קיבל את המאפיינים והצורה הייחודית שלו.

    אין ספק שהמידע הזה נחמד, ומרנין כליות ולב. אך כאשר אנו מדפדפים עוד קצת בפרשה ועוברים לשלב הבא, אנו מגלים פתאום שהעסק מסתבך.

   האדם והאישה והנחש חוטאים, קין הורג את הבל, שני המלאכים "שמחזאי ועזאל" חוטאים עם בנות הארץ ומאבדים את מעלתם (ילקוט שמעוני רמז מ"ד ד"ה כל אותה), השחיתות פושה בכל פינה והבריאה כולה מרשיעה ומתעוותת מקצה לקצה. האדם, הבהמות, העופות, העצים, כולם פוגמים ורוצחים וגוזלים ומורדים באלוקים, נציין רק שרבי יוחנן מגלה לנו שאנשי דור המבול עשו את כל העבירות שבתורה (סנהדרין קח ע"א).

   למרבה התוגה והיגון המצב החְריף והחמיר והפך לבלתי ניתן לשיקום, עד שהתורה מכריזה בסוף פרשתנו את המילים הבאות: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה... מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, ונגזר על כולם כליה ואבדון. [גם על נוח נגזרה הגזירה, אלא שה' חמל עליו ועשה לו נס (שם)].

   בכדי שנבין את היקף הפשע והרשע של אנשי דור המבול, נציין רק שהגמרא מגלה לנו שמחמת שאנשי דור המבול מרדו בבורא עולם בקנה מידה שלא ניתן לתפיסת אנוש, משום כך הם נענשים לנצח. כאן בעולם גופם התייסר ונמחה במי המבול, וגם לעתיד לבוא הם לא יזכו לקום עם כולם בתחיית המתים (שם) והם ימשיכו להיענש לנצח (עיין שם במהרש"א ח"א ד"ה "נשמות לפגרים").

   והשאלה נשאלת: כיצד הגיע העולם לכזה שפל? הרי מדובר באנשים שהיו בדרגה מאוד עליונה ונשגבה, אנשים שחיו ונשמו את בריאת העולם - וידעו היטב שהעולם אינו הפקר, אם כן מה גרם להם לעשות תפנית כל כך חדה ומרחיקת לכת? מה גרם להם לשיבוש הגדול בהשקפת עולמם - ולמעידה והמרידה החמורה בבורא?

   האמת היא שאיננו יכולים להבין את הלך חשיבתם של אנשי אותו דור, ברור שזה מעבר להשגתנו, אך דבר אחד לפחות אנו כן יודעים. חכמנו ז"ל גילו לנו מהי העבירה החמורה ביותר שביצעו אנשי דור המבול, ומה גרם להם להגיע לכזה שפל.

   מהי העבירה החמורה ביותר שעשו אנשי דור המבול?

   האנשים הללו התגאו על אלוקים וכפרו בטובותיו, וקִנְטֵרוּ אותו בדברים - "להכעיס".

   הם נשאו עיניהם לשמים ואמרו: בורא עולם, מדוע שנעבוד אותך ונתכופף למצוותיך? הרי איננו זקוקים לחסדיך וְלִגְשָׁמֶיךָ. יש לנו שפע של מעיינות ונהרות, ואנחנו מסתדרים יפה גם בלעדיך - ואיננו זקוקים שתעשה לנו טובות ותוריד לנו גשמים (סנהדרין ק"ח ע"א).

   המילים הללו הם הפשע הגדול ביותר שעשו אנשי דור המבול. מדוע? משום שאדם שרוצח וגונב, הגם שהוא עושה מעשה נורא ואיום, מכל מקום עדיין יש לו איזו סיבה מטופשת שמחמתה הוא חוטא, ולדעתו יֵצא לו מזה איזה רווח גשמי מדומה. גם מי שעובד עבודה זרה, למרות שהמעשה שלו חמור עד מאוד, מכל מקום אותו שוטה עושה זאת לשם תאווה וצורך, הוא מחפש איזו רוחניות להישען עליה. [בחז"ל מובא שפעם הייתה תאווה גדולה לעבוד עבודה זרה - ממש כמו שיש היום תאווה שנקראת "ניאוף" (סנהדרין ק"ב ע"ב)].

   אכן לכל עבירה עוד אפשר למצוא איזה הסבר וסיבה גשמית שמחמתה עלול האדם לחטוא "לתיאבון".

   אך המילים הנוראות שהטיחו אנשי דור המבול בבורא עולם, היו נטו להכעיס את ה' - ללא שום הנאה גשמית. זה פשוט להתגאות על ה' ולבעוט בחסדיו וטובותיו ולמרוד בו ללא שום רווח ותועלת. האם יש דבר חמור מזה?

כעת אנו מבינים דבר נוסף:

   שהרי כתוב בגמרא שה' אמר לדור המבול כך: אתם מקנטרים אותי ומתייהרים עלי שאינכם צריכים שאוריד לכם גשם - ואתם מנפנפים במעיינות המים והנהרות שנתתי לכם? במים מרדתם בי, ובמים אעניש אתכם (סנהדרין ק"ח ע"א). זו הסיבה שהם נענשו במי המבול.

   והשאלה נשאלת: מדוע ה' עושה עסק כל כך גדול מהעניין - עד כדי כך שהוא בוחר להענישם דווקא במים? מדוע ה' לא עושה עסק גדול מעבירות חמורות אחרות שעשו אותו הדור?

   הוא אשר אמרנו. כל העבירות זה היה לתיאבון, ועוד אפשר להפעיל עליהם את מידת הרחמים. אך המילים המתריסות שהם אמרו לבורא עולם - זו הייתה פסגת הגאווה על ה', הם נאמרו להכעיס ולא לשום מטרה אחרת, ואין לך מעשה חמור יותר מזה. זו הסיבה שמחמתה ה' עשה מזה עסק מאוד גדול.

   ומה גרם לדור המבול להתגאות על ה'?

   עונים חכמנו ז"ל תשובה מאוד מעניינת: מחמת שלאותו דור היה "כל טוב", הם נפלו ברשת הגאווה (סנהדרין ק"ח ע"א).

   והדברים תמוהים ולא מובנים. שהרי מה הקשר בין "כל טוב" לגאווה? ועוד יותר לא מובן, כיצד גאווה מובילה למרידה בה'?

   אך אל דאגה, אין צורך להילחץ, התורה הקדושה פותרת לנו את החידה הסבוכה הזו. היכן?

   יֵשְׁנוֹ פסוק שכתוב בו 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ' (דברים ל"ב ט"ו), ואת הפסוק הזה מבארים חכמנו כך:

   כעת המסלול כבר מובן: מי שיש לו כל טוב והוא מסודר בכל העניינים -  הוא לא מרגיש זקוק לחסדי הבורא, כבר אין לו צורך ליצור קשר עם ה' - והוא מנתק את הקשר עם בורא עולם, אט אט הוא מתדרדר מדחי אל דחי, עד שמגיע  לכפירה ומרידה בבורא.

   המסלול הזה, הוא בעצם העומק שטמון בדברי הגמרא שאמרה שהמניעה והמנוע שהוביל את אנשי המבול לדיוטה השפילה ביותר - "לגאווה על בורא עולם", זה היה "הכל טוב" והשפע הגדול והמושלם שהיה להם. חלמתם פעם שזה עד כדי כך?

   עד כאן המאמר, והוא מוביל אותנו למסר חד וברור כראש הגפרור:

   כעת נפתרה לנו חידה גדולה. איזו חידה?

   אומר התנא (אבות ו' ד') משפט מאוד תמוה: כך היא דרכה של תורה! פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תִחְיֵה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן... אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

   במבט ראשון המשנה הזו לא נתפסת לנו בשכל. איננו זוכים להבין מה רוצה התנא ללמדנו. מדוע באמת שנעבוד את ה' מתוך מינימום נוחות?

   למה שלא נלמד את התורה מתוך פסגת האושר כאשר אנו יושבים על כורסת מסאג' באיזו יַכְטָה מפוארת בלב הים ונהנים משאון הגלים וְהֵמְיַת הציפורים - כאשר בחלל מתנגן השיר "הנה מה טוב ומה נעים", ואיזה כושי חמוד עומד מולנו ומחזיק לנו את הגמרא ביד אחת וביד השנייה הוא אוחז מגש עם ערגליות וכוס קפה? מה רע בלימוד מפנק שכזה? מדוע יש עניין ללמוד מתוך עמל וחיי צער?

   התנא רוצה להחכים אותנו בידיעה הנ"ל: ככל שהאדם פרוש יותר מענייני העולם והוא מרגיש "חסר" מבחינה גשמית, כך הוא מחובר יותר לבורא - ומעמדו הרוחני גובר ומתעצם. מצד שני, ככל שהאדם מחובר יותר לתענוגות העולם, אזי איכות הקשר שלו עם ה' פוחתת.

   את הסוד הזה אנו למדים גם מחלומו של יעקוב: עבודת ה' היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", ועל הסולם הזה נאמר "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". שמתם לב למילים? עולים ויורדים! אי אפשר להיות בו זמנית בשתי קצוות הסולם. או שמתנזרים מהגשמיות ומנתקים מהחומריות וממריאים ועולים עד לב השמים, או שבוחרים בגשמיות ויורדים בעבודת ה'.

   חלום יעקוב מלמדנו שאי אפשר לשקוע בגשמיות וברוחניות בו זמנית!

   בגמרא מסופר שרבי שמעון ורבי אלעזר בנו התחבאו במערה 12 שנה מחמת שהמלכות רצתה להורגם, לאחר מכן הם שהו במערה שנה נוספת משום סיבה צדדית, ולאחר 13 שנה הם יצאו סופית מהמערה.

   במשך כל שנות שהותם במערה הם היו בתת תנאים גשמיים, ואפילו בגדים להחלפה לא היה להם. הבעיה היא שהם חששו שבמשך הזמן הבגדים יתבלו ולא יהיו ראויים להתפלל בהם, והרי יש לעמוד בתפילה לפני מלך העולם עם בגדים הגונים - ולא מטונפים ובלויים. מה עשו אותם צדיקים? חפרו במערה שתי בורות והטמינו בהם את גופם, ואת הבגדים הניחו בצד לכבוד התפילה. בזמן התפילה הם יצאו מהבור ולבשו את הבגדים, ולאחר מכן הניחו אותם בצד שוב וטמנו את גופם באדמה, ולמדו תורה בלי הפסקה. ומה המחיר שהם שילמו על כך? בשר גופם נסדק ונאכל מחמת האדמה, ובשרם היה סדוק ופצוע וכואב.

   לאחר שיצאו מהמערה נודע הדבר לרבי פינחס בן יאיר, והוא הלך לסעדם ולעזור להם. כאשר ראה את מצבם הגופני הקשה נצטער רבי פינחס מאוד והחל לבכות, ואמר: אוי לי שאני רואה אתכם במצב כזה כאוב, כאשר גופכם פצוע ומוכה.

   שמע רבי שמעון את דבריו ואמר: על הכאב והצער הגשמי שלנו אתה כואב? על זה אתה אומר "אוי לי שראיתיכם כך"? אדרבה! אוי לנו אם לא היינו מגיעים למצב הזה. שהרי בזכות זה שלמדנו תורה מתוך קשיים עם גוף פגוע ופצוע, התרוממנו והתעלינו למדרגות מאוד גבוהות - והגענו להישגים רוחניים עצומים.

   הגמרא ממחישה לנו את הדברים ומגלה לנו שלפני שרבי שמעון נכנס למערה, כאשר הוא היה שואל שאלה תורנית את רבי פינחס בן יאיר, היה רבי פינחס עונה לרבי שמעון 12 תירוצים. ואילו לאחר שרבי שמעון עמל במערה בתורה מתוך סבל - הוא התרומם מאוד בהבנת התורה, וכאשר רבי פינחס בן יאיר היה שואל אותו שאלה - היה רבי שמעון עונה לו 24 תירוצים! עד כדי כך התעצם כוחו התורני של רבי שמעון, והכל בזכות זה שהוא למד תורה מתוך סבל וקשיים. (שבת ל"ג ע"ב).

    שוב פעם אנו נחשפים למסר הנ"ל: כמה שהאדם מתנתק יותר מנוחות ומנעמי העולם, ככל שהוא יותר מוסר נפש על התורה וסובל ומצטער למענה, הוא מתעצם יותר ברוחניות וממריא למקומות גבוהים ורמים, ואיכות לימודו עולה פלאים.

    אכן גדולי ישראל ידעו את הסוד והיסוד הזה והם התנזרו מתענוגות העולם עד כמה שְׁיַכְלוּ, כדי להתעלות בעבודת ה'. הגמרא מספרת לנו שלרבי יהודה הנשיא הייתה עשירות מבורכת ומופלגת, הגמרא מעידה שלא פסקו משולחנו פירות קיץ בחורף ופירות חורף בקיץ - וביתו היה מלא תמיד בכל טוב (ע"ז י"ז ע"א), ולמרות שהיה לו את התנאים הגשמיים הכי מפנקים וטובים, לפני פטירתו הוא הרים את עשר אצבעותיו ואמר: ריבונו של עולם! מעיד אני עלי שלמרות עושרי הגדול, לא נהניתי מהעולם הזה בעשר אצבעותי (כתובות ק"ד ע"א).

   והעניין תמוה. רבי יהודה היקר! כבר הגעת לפסגת הגשמיות, היה לך כל טוב, למה לא ניצלת את זה? הרי יכולת להנות משתי העולמות. גם ללמוד תורה - וגם להנות מתענוגות העולם הזה. אם כן למה החמצת את הנאות החיים? לא חבל?

   רבי יהודה מלמד אותנו שוב פעם את המסר הנ"ל. אמת, יכולתי לנצל את הלוקסוס ולאכול הרבה קוסקוס ולהנות מצל הקקטוס וללכת לכולל עם קפה בתוך תרמוס, וללמד תורה מתוך פינוק מושלם. אלא שהייתי מפסיד מכך הרבה. משום שסוד ההצלחה הרוחנית ועוצמת החיבור של האדם עם ה', תלויה ביסוד שהגדיר לנו התנא באבות, במילים "וחיי צער תחייה". מי שחי חיי צער ומוסר נפשו על התורה ומצוותיה, אזי החיבור שלו עם אלוקים גבוה הרבה יותר ממי שלומד מתוך עידון ופינוק. ואת הבונוס הזה, לא רציתי להחמיץ.

   כלפי מה הדברים אמורים?

   אנו נמצאים היום בתקופה מאוד רגישה. חיינו הגשמיים מלאים בצרות וסבל וקשיים, ואף אחד מאיתנו אינו שותה צוף ולא מלקק דבש.

  לאחד קשה לחתן ילדים, לשני קשה הפרנסה, לשלישי יש דירה קטנה ומשפחה גדולה, לרביעי יש בעיות בריאותיות... אין היום בית שאין לו צרות וטרדות, וכולם מחפשים איזו קרן אור שתחזיק אותם ותתמוך בהם ותעניק להם כוחות ועידוד.

   ברוך ה', לאור הנ"ל אנו יכולים לומר שכבר יש בידנו איזו קרן אור מעודדת.

   אם נבין ונאמין ונפנים את הידיעה שעבודת ה' מתוך קושי - זו הפסגה הגבוהה ביותר, יהיה לנו יותר קל. אם נחוש שהקשיים אינם לריק - ובעצם הם מרוממים את האיכות הרוחנית שלנו ומזכים אותנו בניקוד יותר גבוהה, אם נפנים שהניסיונות העוברים עלינו מכניסים אותנו למסגרת של התנא באבות שאמר "וחיי צער תחייה" - וממילא נאמר עלינו "אשריך" בעולם הזה "וטוב לך" לעולם הבא, אין ספק שזה יחמם לנו את הלב ויהווה עבורנו זריקת עידוד נפלאה.

  נתחיל להעריך יותר את עבודת ה' שלנו ואת מעמדנו הרוחני הנשגב, ויהיה לנו יותר קל לצלוח את ניסיונות החיים בשלום.

   הבעיה היא שאנו חיים בדור של הסתר פנים, ולפעמים הצרות מתפרשות אצלנו "כסתירת לחי" מאלוקים. נדמה לנו שאלוקים לא חפץ בנו ובעבודת ה' שלנו, ולכן הוא מערים עלינו קשיים ומכביד עלינו את עול החיים.

   אין ספק שמי שחושב כך, טועה בגדול! אדרבה, ההפך הוא הנכון. דווקא מחמת שה' מחבב אותנו - הוא מעביר אותנו לשלב הבא ומקשה עלינו מעט את החיים, כדי שנחפש את קרבתו יותר ונגביר את עבודתנו אליו בכמות ובאיכות.

   חז"ל מגלים לנו שאבותינו ואימותנו היו עקרות (אברם, שרה רבקה ורחל). וכל זאת למה? מדוע לא מגיע לצדיקים הללו ללדת שפע של ילדים בקלות? למה ה' עשה אותם עקרים ורק אחר כך פקד אותם בפרי בטן? עונים חכמנו תשובה מאוד מעניינת: משום שה' מתאווה לתפילתן של צדיקים, לכן הוא עשה לאבותינו ואמותינו קצת קשיים - כדי לגרום להם להתפלל אליו יותר (יבמות ס"ד ע"ב).

   והדברים טעונים ביאור ובירור: א) מה טמון במילים "ה' מתאווה לתפילתן של צדיקים", וכי חסר לה' איזה דבר? ב) אם ה' מתאווה לתפילתן של צדיקים, מדוע הוא מצער אותם? למה הוא לא מבקש מהם בצורה ישירה שיתפללו אליו?

   ההסבר פשוט:

   א) ה' מושלם בכל הדברים, והוא לא זקוק לנו כלל - ולא למצוותינו. אלא שמחמת שרצונו להיטיב עימנו "הטבה גמורה" שאין בה בושה, (ה' לא רוצה שנרגיש בעולם הבא נתמכים ומקבלי מתנת חינם), לכן נתן לנו הבורא את המצוות, כדי לתגמל אותנו על כך בעולם הנצח על פי דין - ולא בתור צדקה וחסד. וככל שהאדם דבק יותר בה' ומצוותיו, כך שכרו וטובתו מתרבים בעולם הבא.

   זה מה שמסתתר מאחרי המשפט "ה' מתאווה לתפילתן של צדיקים". ה' מתאווה לעבודת ה' שלהם, לחיבור הרוחני איתם, להשתפכות נפשם, כדי שיוכל להיטיב עימם בעולם הנצח עד בלי די (הדברים דקים, עיין ילקו"ש יהושע כ"ד ל"ז ותבין יותר).

   ב) הסבל שהבורא משפיע על האדם - מקדם את האדם בעבודת ה' ומזכה אותו להגשים את המשפט של "וחיי צער תחיה", ומכניס אותו לקטגוריה של "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא". במילים אחרות: הצער והקשיים זה "בונוס רוחני", וממילא אין שום סיבה שהאבות הקדושים לא יזכו בזה.

   אם נתעמק בדברים הללו, יהיה לנו יותר קל להתמודד עם הניסיונות והקשיים.

   כמובן שמדובר בנושא רגיש, הרי אנחנו לא נמצאים בדרגה של רבי עקיבא שאמר "חביבין ייסורים" (סנהדרין ק"א ע"א), אבל דבר אחד לפחות חובתנו להפנים. אם כבר באו עלינו ייסורים - ואיננו מצליחים לעקוף אותם, לפחות נבין שהם בונוס רוחני וכלי עזר המרומם אותנו בעבודת ה' ומגביר את מעמדנו הרוחני ושכרנו הנצחי, נבין שה' שמח בנו ולכן הוא מכביד עלינו את הניסיונות - משום שהוא מתאווה לתת לנו שכר רב ורם לנצח. אם נחשוב כך יהיה לנו יותר קל להתמודד עם הייסורים, ואיכות חיינו תעלה רמה.

   לסיום נחתום בידיעה מעודדת: גילו לנו חכמי התורה שבורא עולם נותן לאדם עם הייסורים - גם תוספת כוחות וכלים, כדי שיוכל להתמודד עם הייסורים בהצלחה (כד הקמח, כיפורים א').

   האין זה מעודד?