לקט מגדולי הדורות למסכת אבות (פרק ה'[1])

משנה ב עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו...

מבאר הרב שמואל די אוזידא בספרו מדרש שמואל: יש להבין למה הפסיק באלו המשניות ולא נסמכה כאן משנת עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות, שהיו שתיהן מעין הבריאה? [כלומר המשנה הראשונה היתה בעשרה מאמרות נברא העולם, והמשנה של עשרה דברים שנבראו בין השמשות, היא משנה ו']. ...ולב אבות כתב: רצה הקב"ה לצרף את הדורות אחר שחטא אדם הראשון, ולכן יצאו באותם עשרה דורות כל אותם הקליפות שאבד אותם במי המבול, לפי שהיה עדיין הפרי מבולבל עם הקליפה, והקליפה היתה מרה מאוד, לכן הצריך לאבד הכל ולהוציא הפרי מנח, וזה הפרי לא היה שלם עדיין, וכדי לבררו ולצרפו באו עשרה דורות אחרים עד שיצא אברהם ולא היו קליפותיו כל כך גסות, ולכן נטל שכר כולם, וגם זה הפרי לא היה שלם, ולכן נתנסה עשר פעמים כנגד עשרה דורות ויצא יצחק, וגם יצחק לא היה פרי ברור בלא קליפה, ולכן אמרו ז"ל שנתנסה עשר פעמים ואז יצא יעקב שהיה פרי שלם שהיה מטתו שלימה ופריו מתוק, עכ"ל הלב אבות.   

בית המקדש 'צנצנת המן' של טבעיות העולם

משנה ד' עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש...

מבאר החסיד יעב"ץ (ממגורשי ספרד) פירוש נפלא ומיוחד למשנה זו ואלו דברים הקדושים ומרוממים וזלה"ק: כבר כתבתי כי קודם חטאו של אדם הראשון לא היה שום קלקול בעולם ובחטאו הכל נתקלקל, כי ה' יתברך ברא העולם שיהיה משועבד לתורה, ולכן בבית המקדש שהיתה שכינה שורה שם למה שיארע שום קלקול, כי הקלקולים אינם כמנהגו של עולם, כי ה' יתברך עשהו ישר שנאמר (בראשית א')  והנה טוב מאוד. ובבחינה זו כל הנסים הנזכרים בתורה אינם אלא טבע, ואם נקראו נסים, לפי שנגזר בחטאו של אדם הראשון  היות העולם על הענין אשר הוא עומד היום עד יבוא מורה צדק, והיום אשר בו יהיה ה' אחד ושמו אחד, אז יהיה הכל בשמחה ובשלימות, וגר זאב עם כבש (ישעיהו י"א) כמאמר הנביא (ירמיהו ל"ג) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה', והנשאר בציון והנותר בירושלים מזמן התחיה ואילך קדוש יאמר לו, כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו...

וכבר אמרו ז"ל עיקר שכינה בתחתונים היתה, באור פני מלך חיים (משלי ט"ו) ולכן הענינים אשר במקדש לא היו נוהגים המנהג הטבעי אשר הוא עכשיו אלא כאשר בתחילה, ולזה לא הסריח בשר הקודש. באור פני מלך חיים, כי עמך מקור חיים, ובהיות עיקר שכינה בתחתונים אין שם הפסד, נסתלקה ונשתנה העולם מטבעו, תחזור השכינה יחזור העולם לטבעו וידמה לעושהו, וזה עמוד גדול להאמין כל מה שאמרו הנביאים. ואמר הנביא וגר זאב עם כבש...

וכמו שציוה ה' יתברך לשמור מעט המן למען יראו את הלחם שהאכיל את אבותינו, כמו כן השרה שכינתו  בבית המקדש, להורות לנו כי כמו ששם לא היה נזק במנהגו של עולם עד שלא הזיק נחש שרף ועקרב, כן היה ראוי בכל העולם, רק שגרם החטא. כמו שאמר ר' חנינא לתלמידיו, ראו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג ע"א) כי היה ראוי להיות כל העולם כמו בית המקדש, ולעתיד שתסתלק סיבת החטא, כתיב (ישעיהו י"א) לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כי מלאה הארץ דעה את ה'...עכ"ל החסיד יעב"ץ.

גולם - אדם שלא מתבונן בגדלות יקר נשמתו

משנה ז' שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם

מבאר האדמו"ר מאו'זרוב הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין זצ"ל בספרו אש דת לאבות. ...הנה חז"ל אמרו (סוטה ג' ע"א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ומה היא הרוח השטות? הדבר מבואר בזה"ק (חיי שרה קכ"א ע"א במדרש הנעלם) שאמרו [רבי יצחק] אין אדם עושה עבירות אלא מי שהוא 'גולם' ולא אדם. והיינו ההוא דלא מסתכל בנשמתא קדישא, אלא כל עובדוי כהאי בעירא דלא משגחת ולא ידעת [ע"כ עפ"י הזהר]. כלומר שהרוח שטות היא בזה שאינו מתבונן בגדלות נשמתו כי ממרום חוצבה והיא חלק אלקי ממעל, ומתנהג כבהמה כאילו היה כולו בהמה ואין בו רוחניות, והיצר הרע משפיל ערכו לגמרי, וממילא חסר הוא את הדעת ונקרא גולם ולא אדם. 

משנה י' ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, וי"א זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ, שלי שלך ושלך שלך – חסיד, שלי שלך ושלך שלי - רשע.

מבאר הרב יהודה אסאד זצ"ל[2] ונראה לומר דהתנא רמז כאן על שלשה סוגי אנשים הנמצאים בין עובדי ה'. אחד - הם אותם שכל כוונתם לשם שמים ולא רק כשעוסקים בתורה ובמצוות רק גם כשעוסקים במקח וממכר ואכילה וכדומה, כוונתם לשמים, וזהו משובח מהכל. והשני – דכשהוא עוסק במצוות כוונתו לשם שמים, אבל כשהוא עוסק בצרכי גופו כוונתו להנאת עצמו, וזה מדה בינונית. והשלישי – הם אותם שכל כוונתם היא רק להנאת עצמם וגם כשעוסקים בתורה ומעשים טובים, כוונתם רק שיאמרו הבריות שהוא למדן, או נדיב לב וכדומה, וזהו הפחות שבכולם.

וזה שאמר התנא: האומר שלי רוצה לומר עסקי גופי כגון אכילה ושתיה וכדומה שלי, הוא רק להנאתי ולא לשם שמים, ושלך דהיינו שלך הוא לשם שמים [מצוות] זו מדה בינונית. שלך שלי – גם עסק התורה והמצוות הוא להנאת עצמו, ושלי שלי [היינו עניני גופו] רשע. שלי שלך [ עניני הגוף] ושלך [תורה ומצוות] שלך [שמכוון רק לעשות נחת רוח לבוראו] חסיד.  ע"כ עפ"י דברי הרב אסאד זלה"ה.   

התורה וגמילות חסדים טבועה בישראל

משנה י"ג-י"ד ארבע מדות בנותני צדקה: רוצה שיתן ולא יתנו אחרים...יתנו אחרים והוא לא יתן...יתן ויתנו אחרים...לא יתן ולא יתנו אחרים...ארבע מדות להולכים לבית המדרש.

מבאר האלשיך הקדוש[3] (ויקרא בהר כ"ה ל"ח ד"ה וכי ימוך) מביא כמה שאלות וביניהן: למה יאמר ארבע מדות בנותני צדקה, והשנים מהם אינם נותנים כלום...ובהמשך למשנה של הולכי בית המדרש שואל ג"כ: מה נשיב על ארבע מדות בהולכים לבית המדרש, והאחת מהם עושה ואינו הולך?

אך האמת היא כהא דתנן (נדרים ל"א ע"ב) הנודר מן המהולים אסור בערלי ישראל כו'. והוא למה, ששורש כל איש ישראל הוא היותו מהול, גם אם יחטא ולא ימול – מהול יקרא, כי אין הערלה בו טבעית כי אם כאריא דרביע עליה בעלמא[4]. וההיקש בזה, כל איש ישראל טבעו ושרשו הוא תורה, כי אם אין ישראל אין תורה. על כן ישראל יקראו הולכי לבית המדרש גם הבלתי הולך. וכן כל ישראל טבעם ושורשם הוא עשות צדקה, כמה דאת אמר (בראשית י"ח ט') כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו...לעשות צדקה... וכן מנו ישראל שלשה מדות מושרשות, והשתים הם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט ע"א) על כן אמר ארבע מדות בנותני צדקה, גם שיש חלוקות שאינם נותנים. עכ"ל האלשיך הקדוש.

צריפת הדקות של לשם שמים

משנה י"ז כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים...בדעת חכמה ומוסר (ח"א מאמר קי"ז) ביאר זאת ר' ירוחם ממיר. בתחילה בא לבאר מדוע התורה הצטרכה להזהיר שבניית בית המקדש לא תגרום לחילול שמירת קדושת השבת. רש"י על הכתוב (שמות ל"א י"ג) אך את שבתותי תשמרו, כתב: אעפ"י שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. [עכ"ל רש"י]. הנה יתכן שיעסוק אדם במצוה גדולה כזו, בבנין ביהמ"ק ועל אותה שעה יהיו צריכים להזהירו שלא יחלל את השבת! באורח זו אהלך – בדרכי לעשות מצוה, שם – טמנו פח לי (תהלים קמ"ב ד') ובמסילת ישרים פרק י' בבארו ענין הנקיות כתב: מידת הנקיות היא היות האדם נקי וכו' לא די ממה שהחטא בו מפורסם וגלוי, אלא ג"כ ממה שהלב נפתח להורות היתר בדבר!...הרב ישראל מסלנט ז"ל חידש שישנה נגיעה של 'צדקות' ובאמת הרי נגיעה זו היא הנגיעה הכי גדולה ומסוכנה...כשאדם הולך לשמוע איזה 'מגיד' וכדומה, יוכל להחריב בדרכו כל העולם כולו, יזיק ויחבול  הכל במרוצתו, כי הלא רץ הוא לשמוע מגיד! ובשעה אחרת היה אותו אדם עצמו יודע היטב איך שאסור להזיק ולחבול בחבירו, אך הנגיעה הצדקותית הלזו היא הגורמת ומתרת לו כל התורה כולה, דאין סכנה כסכנתו בדרכו לעשות מצוה!!!...כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, כשאנשים פשוטים נִצִים, מתפשרים ביניהם  בנקל, מתקוטטים קצת ואחרי זמן הכל בא על מקומו בשלום. אבל מחלוקת לשם שמים – סופה להתקיים! מחלוקת כזו כבר לא במהרה תשקע, כיוון שהיא לשם שמים, ובלשם שמים הדברים יגעים מאוד, שהנגיעה גדולה, ועצומה מאוד, עד שכל התורה נעשית היתר במצב ההוא. [ע"כ עפ"י ר' ישראל מסלנט] 

יכולים אנו להעיד לדאבוננו על הריסות וחורבנות שנעשו במחלוקת ל'שם שמים' האם ישנם אמצעים שלא יהיו כשרים במחלוקת בין שני רבנים? הלא הותרו שם גם מלשינות, רכילות וכדומה, דברים שגם אדם פשוט יודע ומכיר בגריעותם, וכל זה אינו אלא משום שהמחלוקת היא לשם שמים. (מובא במסכת אבות עם פירושי חכמה ומוסר ושפתי דעת).

לימודים מוסריים מעשרה ניסים שנעשו בבית המקדש

פתחנו דברינו בעניני המקדש ונחתום אותם בעניני המקדש. כך כותב רבינו יוסף חיים זלה"ה בפירושו חסדי אבות: נראה לפרש בס"ד כל הנסים הללו נעשו כדי שנלמוד מהם מוסר במלאכת הקודש של תורה ומצוות המוטלים עלינו...הראשון לא הפילה אשה מריח בשר הקודש - כדי שנלמוד מזה מוסר שנזהר ונשמרו שלא תפיל הנפש המחשבה הקדושה אשר מחשבת בלימוד התורה ועשיית המצוות, כי ידוע דהמחשבה שיחשב האדם איך יעשה מצוה פ' [פלונית] ומתי יעשה, וכן בלימוד מתי ילמוד ומה ילמוד, הנה זאת המחשבה נחשבת בסוג 'עובר', וכשתבוא לידי מעשה נחשב ל'לידה' שילדה את העובר שבבטנה. אבל אם לא תבוא לידי מעשה, נחשב כאילו הפילה את העובר שנעשה 'נפל' וכמו שכתבו המפרשים ז"ל במאמר ומעוברות של עמך בית ישראל תצילם שלא תפלנה ולדותיהם, וכן הענין הוא בכאן...