"עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה:

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה;

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה.

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

כך פותח הפרק שנוהגים לקרוא השבת.

בירושלמי (סוטה ב', ה') הביאו שעקביא בן מהללאל דרש את שלושת הדברים ממילה אחת, על פי הפסוק (קהלת י"ב, א'): "וזכור את בוראיך", ודרש: "בארך", "בורך", "בוראך". בארך - מניין באת. בורך - להיכן אתה הולך. בוראך - לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

כך מסבירים גם את הרמז במעשים הנעשים באישה סוטה, שמשקים אותה מים מהכיור (לרמז על "בארך" - מניין באת), שמים שם עפר (לרמז על "בורך" - להיכן אתה הולך) ומוחקים בו את פסוקי התורה בפרשה (לרמז על "בוראך" לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון). 

כך גם עשה משה לאחר חטא העגל, ששבר את הלוחות (רמז לדין וחשבון), שרף את העגל לאפר וטחנו (רמז לעפר) והשקה את החוטאים במימיו (רמז לטיפה הסרוחה).

המדרש כדרכו נוהג "גמישות" במילה, על פי דרכי המדרש, בהם ניתן להשמיט עיצורים קלים (כמו האות  א' - בורך), או לשנות את סדר האותיות (בארך).

בעל תורה תמימה מוסיף, שאין כאן רק משחק מילים, אלא הפסוק עצמו אומר דרשני, שכן המילה "בוראיך" נכתבה בכתיב מלא הרבה יותר מהמקובל (עם י'), וכאילו המשמעות "הבוראים (לשון רבים) שלך", דבר המעלה תמיהה - שהרי אין עוד בורא בעולם מלבד הקב"ה.

מכאן דרש עקביא בן מהללאל שהכוונה היא לכל השותפים ביצירת האדם, שכולם נקראו בוראים - והם אמו ואביו והקב"ה. והוא רומז, שהאדם צריך לזכור שחלק אביו ואמו (יצירת הגוף) - בא מטיפה סרוחה וסופו לעפר, ורק חלק הקב"ה (הנפש והרוח) סופו להישאר ולתת דין וחשבון.

המשנה (עדויות פרק ה') מספרת כי דברי עקביא בן מהללאל לא היו רק פתגם מוסרי בעלמא, אלא דרך חייו. מסופר כי היו לו ארבע מחלוקות חריפות עם חכמי דורו, בהם היה דעת יחיד מולם. לבסוף אמרו לו: "עקביא, חזור בך ותודה לשיטתנו, ונמנה אותך כראש הסנהדרין!", אך הוא, נאמר לאמת שלו, אמר: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להיעשות כרשע אפילו שעה אחת לפני הקב"ה, שלא יאמרו הבריות שחזרתי בי בשביל השררה".

עם זאת, לא היה תקיף מתוך גאווה, אלא בענווה רבה הורה לבנו בשעת פטירתו שינהג כדברי שאר החכמים, והסביר: "בני, אני שמעתי מפי המרובים, וחכמים שחלקו עלי שמעו גם כן מפי המרובים, אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם, אבל אתה שמעת מפי היחיד, ושמעת גם דעת המרובים, מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים, שאחרי רבים להטות".

ביקש בנו שאביו ימליץ עליו בפני החכמים, אך הוא סירב באמירה: "בני, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".

שנזכה לקיים את דבריו!