הרי אבות

עפ"י חז"ל (שוחר טוב תהלים קכ"א) אשא עיני אל ההרים אלו האבות

לקט מגדולי הדורות למסכת אבות (פרק ד'[1])

משנה ב בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.

פגימה בשלשלת זהב מצוות עשה, גרמה לתחילת עבירה

...מבאר הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום ח"ב אבות) יסוד בעבודת ה' ואלו דבריו הקדושים: עבירה גוררת עבירה, אין הכוונה בזה לגלות לנו רק את פחיתיותה של העבירה, שמלבד פחיתיותה העצמית היא גוררת אחריה גם עבירה, אלא שבא גם לגלות לנו כלל כזה, שאין שום אפשרות לעבור עבירה בלתי אם עבירה אחרת מקדמתה והיא גוררת את העבירה השניה. כל ישראל בחזקת כשרות הם וקדושתם נשגבה מאוד, ואי אפשר להם לצאת ממחיצתם הנשגבה ולהכנס בתוך שאול ואבדון, לעבור עבירה ולמרות פי עליון ב"ה, אלא שעבירה אחרת גררה אחריה את העבירה הזאת.

מעתה אנו עומדים בפני שאלה עמוקה: צבתא בצבתא אתעביד, צבתא קמייתא מאן עביד? עבירה גוררת עבירה, עבירה, קמייתא היכיא תעביד?! אכן הענין הוא כי הנה יש עשין ולאוין, העשין הם הסכום של הקדושה אשר הנחיל לנו העליון ב"ה במדה קצובה, אשר במילוי אותם הסכומים של הקדושה יגינו על האדם שלא יפול בפח רשת היצה"ר אשר אורב עליו כל היום, וכל התרשלות באיזה מ"ע אם בזהירותה אם בזריזותה מפנה מקום להאורב הזה שיוכל לתופסו ולהשיגו. וכדי להרגיש בגדולתם של  עשין, צריכים השתדלות מרובה ועיון עמוק ומקיף בנצחיותם ונשגבות קדושתם, עד שיגיעו לידי אהבה הרוממה והחשק הנמרץ ל'פקודי ה' ישרים משמחי לב', באופן שאם אמנם  נוצרו ישראל בתכונה שלילית מכל חטא, בכל זאת איכותם הבחירית היא לעמול להשיג גדלותם של קיומים חיוביים, ולקיים אותם בכל תנאי הודם וקדושתם, חיבובם וזריזותם זהירותם ודקדוקם.

ובזה אנו באים לפתרון השאלה, כי העבירה הראשונה היא התרשלות בקיומי מצוות עשה, הגורמת לנתק את הקשר והדבקות בה' יתברך, ובכח עבירה זו לגרר אחריה עבירות אחרות קלות וחמורות, שכן הוא באמת, בכל עבירה אף היותר קלה גנוזה בה עבירת כל התורה כולה, וכל מה שיש בכח יוצא גם בפועל, ומשום כך עבירה גוררת עבירה. גם אדם הראשון נצטוה במצות עשה 'מכל עץ הגן אכול תאכל' ואם היה מתחזק לקיים מצוה זו לאכול מפרי עץ הגן, היה מתדבק ביותר להקב"ה ולא היה בא לידי חטא ואחרי שהתרשל בזה שחשב שאינה אלא רשות, בא לידי חטא. וכן מצוה גוררת מצוה, שאם כי גדולת ההשגה בנצחיות המצוות וקדושתן באה ע"י השתדלות מרובה ועיון מקיף וממצה בשרשן ויסודן, בכל זאת ההתעוררות לחוש האהבה ולרוץ אחרי ה' לקיים מצוותיו מופיעה רק ע"י רוח ממרום, ונמצא שהמצוה הראשונה באה ע"י ה' יתברך, ועל ידה מתקשרים קשר אמיץ ודיבוק נפלא בה', וממנה באות המצוות שאחריה, מצוה גוררת מצוה...

ובזה יש לבאר מעביר ראשון ראשון (ר"ה י"ז ע"א) דהנה לפי עומק הדין אין לנו זכות בשכר של המצוות, שהרי מצוה ראשונה נתנה לנו מיד ה' ושוב מצוה גוררת מצוה. וכן לענין העבירות הרי כולן זקופים על חשבוננו, דהן אמנם העבירה הראשונה היא שגרמה לכל שאר העבירות, ושוב הננו כאנוסים להם, מ"מ הלא התרשלות במצות עשה היא שגרמה והביאה לזה. לכן אומר מעביר ראשון ראשון – שמעביר את הראשון של העבירות, וממילא אנו כאנוסים מצד 'עבירה גוררת עבירה' וכמו"כ מעביר את הראשון של המצוות, וממילא הזכות של שאר המצוות נשארת לנו, והוא החסד הגדול של ה' יתברך, שמשלים לאיש כמעשהו, כאילו הוא עשה את המצוות מצד עצמו...עכ"ל הגרי"מ חרל"פ.

פקידת האדם בר"ה ליום מיוחד במהלך השנה

משנה ג הוא [בן עזאי] היה אומר: אל תהי בז לכל אדם...שאין לך אדם שאין לו שעה...

מבאר רבי מרדכי יוסף מאיזביצא בספרו מי השילוח (ח"ב מסכת ר"ה) וזלה"ק: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה (ר"ה י"א ע"א) ובאמת הלא כל אדם נפקד בר"ה כדאיתא (שם ט"ז ע"א במשנה) בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון?! אכן כל אדם נפקד בר"ה שביום אחד מהשנה יפקד, יען שלכל אדם יש יום מיוחד בשנה שזה היום מלמד עליו זכות, כמו שאיתא במסכת אבות אין לך אדם שאין לו שעה, וזה נפקד כל אדם בר"ה שבזה היום מהשנה יפקד, וכענין שאיתא (ר"ה ט"ז ע"א) רבי יהודה אומר הכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד אחד בזמנו, בפסח על התבואה וכו'. ושרה ורחל וחנה היום המיוחד שלהם היה בר"ה, שהיום של ר"ה לימד עליהם זכות לישועה.

התורה למעלה מהמזל ולכן צריך לטרוח להשיגה

משנה ט"ו רבי נהוראי אומר אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך...

מבאר המהר"ל בפירושו דרך חיים לאבות וזלה"ק: המאמר הזה הוא לרבי אלעזר בן ערך והוא הנקרא רבי נהוראי כדאיתא במסכת שבת (קמ"ז ע"ב) מפני שהיה מנהיר עיני חכמים נקרא רבי נהוראי. [שואל מכיוון שאמר בתחילה שצריך לגלות, מדוע אמר התנא כדי שלא יאמר שהתורה תבוא אחריו, כי ודאי צריך לגלות כיוון שלא יסמוך שתבוא אחריו] ויראה שבא לומר שאין ענין התורה שתבוא אחר האדם, מה שאין כן בעושר ושאר מעלות שהמזל שמעשיר אף שלא טרח בעושר, כי אפשר שימצא מציאה וכיו"ב...אבל אינו כך בתורה, כי כאשר נגזר שיתעשר העושר מחזיר אחריו כדי שתצא הגזרה לפועל...אבל התורה אינה כן כי לא יגיע אל זה האדם רק ע"י מעשה האדם. ובפרק קמא דמגילה (ו' ע"ב) אמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, מצאתי ולא יגעתי אל תאמן, והני מילי בדברי תורה, אבל משא ומתן סייעתא דשמיא היא, ע"כ. והפירוש הוא כמו שאמרנו כי התורה היא למעלה מן המזל לגמרי, ולפיכך אם אמר 'יגעתי ולא מצאתי' אל תאמן, שאם יגע ולא מצא צריך אתה לומר כי המזל הוא גורם שלא ילמד, ודבר זה אינו כי התורה אינה תחת המזל שיהיה המזל כנגד זה. וכן אם אמר מצאתי ולא יגעתי אל תאמן, כי אם אפשר לומר כשמצא ולא יגע, א"כ המזל היה גורם וזה אינו כי אין המזל גורם זה, שאין התורה תחת המזל. אבל למשא ומתן יכול לומר 'יגעתי ולא מצאתי', שהמזל הוא נגדו שלא יתעשר אף אם יגע, ואפשר לומר 'מצאתי ולא יגעתי' שהיה המזל פועל.

ומה שאמר בפרק בתרא דשבת (קנ"ו ע"א) מזל מחכים, היינו שהמזל מכריע את האדם שיהיה יגע ומחזיר אחר התורה, והנה הוא מועיל לחכמה, וזהו 'מחכים' דקאמר לא שיגרום לו לגמרי החכמה, רק שהוא מסייע לו...ועוד דהתם 'מחכים' היינו שיהיה חכם בכל שאר חכמה, אבל התורה היא יותר מהחכמה, כי כל דבר שהוא שכלי נקרא חכמה אבל תורת משה היא אלקית והיא בודאי למעלה מן החכמה, שאף האומות נקראים 'חכמים' אבל 'בני תורה' לא נקראו. וכן אמרו במדרש (איכה רבה י"ב) אם יאמרו לך שאין חכמה באומות אל תאמן, שנאמר (עובדיה א' ח') והאבדתי חכמים  וגו' יש תורה באומות אל תאמן שנאמר אין תורה בגוים...עכ"ל המהר"ל. (אהבת עולם רבה לספרי המהר"ל קבלתי מאבי מורי ז"ל.)

במהדורת מכון ירושלים הביא המהדיר הרב דוד הרטמן שליט"א הארות חשובות ביותר ביניהן: הפניה לדברי המהר"ל בתפארת ישראל פרק ט' וזלה"ק:  התורה אף שיש בה החכמה, אין החכמה שהיא בתורה חכמה מחקרית, אבל החכמה שהיא בתורה, שהתורה היא מלמדת ומורה לך דרך החיים שהאדם יקנה ההצלחה האחרונה, היא הדבקות בו יתברך, שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים את ה', ודבר זה שיבוא אל הדבקות הוא זה הוא ע"י עשיית התורה...עכ"ל המהר"ל. וראה לעיל דברי הרב אליהו הצרפתי לעיל בפרק ג' ד"ה גדול המעשה.

ביאור נפלא להגדרת המושג בני תורה

כהמשך לדברי המהר"ל לעיל שהאומות לא נקראו בני תורה, אביא דבריו המופלאים של הרב יצחק הוטנר זצ"ל אגרות וכתבים (מאמר ע"ד עמ' קל"ד טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו) מבאר מדוע ר' חיים מוולאזין שינה הביטוי תלמידי הישיבה לבני הישיבה. ומספר כי ביקר בישיבה לצעירים בארה"ב שלמדו גם לימודי חול, ושאל את אחד התלמידים האם היחס שלו לרבי שמלמדו גמרא, והיחס שלו למורה שמלמדו לימודי חול שווה או שונה,  אם יש הבדל מהו? חשב התלמיד כמה רגעים והשמיע הסברה מזהירה: היחס שלו למורה של למודי חול הוא דומה למי שמקבל מזון מידו של מבשל המזון, ולעומת זאת היחס אל ה'רבי' שמלמדו תורה, דומה למי שמקבל מזון מהמינקת שלו, שמזינה אותו בתמצית חייה, לעומת המורה שהוא כמבשל שנותן לו דבר לגמרי מן החוץ. זו הסיבה שגרמה לר' חיים מוולזי'ן לשנות הגדרת המושג תלמידי ישיבה לבני ישיבה, הישיבה אינה מקום הכנת מזונות, אלא מקום יניקת מזונות! ע"כ מהפחד יצחק זצ"ל.

[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, שבשבוע הבא יחול יום פטירתו החמישה עשר בט"ז באייר, בו ביום פטירת דודתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב נצלה מגיא ההריגה בשואה, עלתה לארץ עם בעלה הרב יחזקאל ב"ר שמואל אפרים אך לא זכו לזש"ק.לעילוי נשמת אמי מרת חוה בת ר' יהודה הכ"מ. לעילוי נשמות חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ממרומים ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000