הערה: החומר לא עבר הגהה סופית.

בס"ד

"ותשלח את אמתה (הכוונה ל"יד")...

הסיבה שבת פרעה ביקשה להתרחץ ביאור הייתה, מכיוון שהיא הייתה מצורעת וחשבה כי טבילה בנילוס תרפא אותה מצרעתה. ברגע שהיא נגעה בתיבה של משה הקטן, עברה לה הצרעת. אז היא הבינה כי המדובר בתינוק יוצא דופן. ויכול בהחלט להיות, כי דבר זה הניע אותה לאמץ את התינוק מאחר והיא ראתה בו כע       ין סגולה..

"ותפתח ותראהו את הילד.."

מעניין לשים לב לסדר הפעולות. בתיה [בת פרעה] לא לקחה את התיבה בגלל משה, היא בכלל לא ידעה עליו. היא ירדה ליאור, ראתה קופסה שטה במים, שלחה את ידה, לקחה את התיבה, פתחה אותה ורק אז ראתה, כי מדובר בתינוק.

"ותרא והנה נער בוכה..."

למה התורה משתמשת בלשון "נער", והרי מדובר בתינוק קטן בן שלושה חודשים בלבד, כפי שהתורה בעצמה מתארת כי אימו של משה  "לא יכלה עוד הצפינו". לפי פירוש רש"י, בדקו המצרים אחרי חתונתם המחודשת של עמרם ויוכבד (אחרי שהתגרשו מפאת גזירת פרעה) ומשה כידוע נולד ממש בתחילת החודש השביעי. אי לכך, יכלה יוכבד לטפל בו עד סוף החודש התשיעי לפי חשבון המצרים ואז – דהיינו אחרי שלושה חודשים - באו לבדוק אם זרקו אותו ליאור כמצוות פרעה.לפי פירוש אחר, היה קול הבכי שלו נשמע כמו נער. דעה אחרת: הכוונה הייתה דווקא לאחיו הגדול, אהרון, שעמד בצד וראה  איך ש"מפקירים" את אחיו התינוק במי הנילוס ועל כך בכה. לעומת התינוק הקטן נקרא אהרון - שהוא במעמד זה מנה שלוש שנים - "נער".

"ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו"

מרים כלל לא הייתה בעניינים לגבי כל מהלך הטמנת משה בתיבה והשלכתו ליאור. כל הפעולות הללו התורה מייחסת לאימו בלבד. ובכל זאת לא יכלה אחותו של משה לסבול כי יפקירו אותו לגורלו והחליטה לערוך מעקב. הרי היא זו, שגרמה ללידתו על ידי כך, שהניעה את אביה לחזור ולהתחתן מחדש עם אימא יוכבד [כאשר כתוצאה מכך נולד משה]. היא עמדה - כאמור בפסוק – "מרחוק" והמתינה, והטירחה השתלמה והיא הצליחה לשכנע את בת פרעה למסור את התינוק לאימו [מבלי לגלות לבתיה פרט זה]. שנים רבות מאוחר יותר, כאשר שוחחה עם אחיה הגדול אהרון "אודות האישה הכושית אשר לקח [אחיה משה] זכרו לה את מעשי החסד שלה כלפי אחיה הצעיר:מרים נהייתה מצורעת עקב לשון הרע שהיא דברה על משה ונאלצה לצאת מהמחנה שבעה ימים עד לטהרתה. והתורה מספרת לנו כי "העם לא נסע עד היאסף מרים" המפרשים מסבירים כי בזכות כך שמרים המתינה למשה ליד היאור,  כל עם ישראל המתינו לה לפני שהמשיכו את המסע הארוך לקראת ארץ ישראל לפי הכלל: "מידה כנגד מידה".

ידוע כי בפסח אנשים רבים לא אוכלים אצל אף אחד אחר אלא בביתם – או כמו שאומרים באידיש:"מאן מישט זיך ניט"

בפרק "איזהו מקומן" נמנים כל הקרבנות, מה דיני הקרבתם על המזבח וסדר אכילתם. בכולם נאמר הלשון "ונאכלים ...". מעניין כי בקרבן פסח שינו התנאים את מטבע הלשון וארבעה פעמים "אינו נאכל, אלא". דורשי רשומות אמרו, כי בכך מרומז המנהג להפחית אכילה בפסח – הן במוצרים [מסתפקים בהכשרים מהודרים בלבד, דהיינו לא אוכלים באף מקום אחר, אלא בבית ומה שאם המשפחה מכינה ובוודאי לא שום דבר שמבושל/קנוי מבחוץ.

למה החג לא נקרא "חג המצות" כמו שכתוב בתורה, אלא "פסח"?

ואם הכוונה היא, שהחג נקרא כך על שם קרבן הפסח, הרי זה נקרב ביום י"ג בניסן בערב החג וחג המצות מתחיל ביום י"ד בניסן?

החגים – שלושת הרגלים – עומדים מול האבות: אברהם יצחק ויעקב.

לכל אחד מהם הייתה תכונה מיוחדת המיוחסת לו: לאברהם מידת החסד, ליצחק  העבודה  וליעקב אבינו תורה. לפי זה אנו מוצאים את חג הסכות מול מידת החסד של אברהם אבינו [לא כאן המקום להרחיב על הקשר בין חג הסכות למידת החסד],  חג השבועות כמובן מול יעקב אבינו שהוא מסמל את התורה. אי לכך גם מובן כי החג הפסח נקרא על תכונת העבודה שהיא מתבטאת בעיקר בקרבן פסח (עבודה בבית המקדש) וכל הכרוך מסביב ואשר מקרין כמובן על כל החג: איסור חמץ, קרבן העומר, איסור חדש עד חול המועד וכו'

"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך"

אמרו חז"ל: פרעה העביד את בני ישראל ב"פה רך". יש מספר הסברים לכך ונביא כאן שניים מהם:

א)      בתחילה פרעה יצא עם בני ישראל לאתרי הבנייה ובנה ביחד עמם את ערי המסכנות. כאשר הם

ראו את המלך בעבודת כפיים השתדלו עוד יותר כדי להראות לו את חריצותם. יתירה מזו:

כדי לעודד את בני ישראל ולדרבן אותם שלמו להם פרמייות בגין הלבנים שהכינו אותו יום.למחרת הוא כבר לא

יצא עימהם, אך מדד את כמות הלבנים ודרש מהם כל יום את אותו מאמץ עילאי שהם עשו עבורו!

ב)       פרעה רצה לשעבד את עם ישראל במשך 408 שנה גימטרייה ישחק (תהלים כ"ה "ושבועתו לישחק"

אך הקב"ה גילה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כי הדבר תלוי בבנו יצחק גימטרייה 208:

אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק" ההבדל בין אותיות אלו שהאות "צ" מבטאים בצורה חריפה לעומת

האות "ש" הנשמעת בצורה רפה. פרעה תכנן: בפה רך "ישחק" 428 שנה אך הבורא הוא שקבע יצחק=218.

חמץ ומצה...הלילה הזה כולו מצה

המושגים המרכזיים ביותר בפסח - בוודאי בזמננו שטרם זכינו להקריב קרבן פסח – הינם "חמץ" ו"מצה".

נתבונן במספר הדגשים לגבי שני ערכים מרכזיים אלו:

שני המושגים מורכבים מאותן אותיות, מלבד הבדל קטנטן האותיות ח ו-ה. וגם ההבדל בין שתי

האותיות הינו מזערי: עשירית מילימטר בפתח הקטן למעלה באות "ה". דבר זה בא להמחיש לנו את

עצמת מצוות הבורא: אנו מקפידים כידוע בקפדנות קיצונית על זמן האפייה של המצות מקסימום 18 דקות.

אם עוברים את משך זמן אפיית המצות ולו בשנייה אחת – הבדל כה  קטן שכמעט לא מורגש,

חפץ של מצווה חשובה ביותר, עובר להיות להיפך הגמור. מצת מצווה הופכת לחמץ גמור שאיסורו כרת!

זה ברובד ההלכתי מעשי.אך ישנם גם הסברים עמוקים בהרבה, כגון: מצה מסמלת את האמת

הפשוטה, היא מורכבת מקמח ומים וכך היא נראית. החמץ מורכב גם הוא מאותם חומרים, אך הוא

עבר את הגבול (18 דקות) והספיק להחמיץ, דהיינו לתפוח. החמץ מסמל את השקר, הוא מראה את

עצמו גדול ממה שהוא באמת אך כל זה מראה חיצוני בלבד ללא תוכן (אוויר) וללא כיסוי. החמץ מבקש

להטעות האדם באמצעות עובדות חיצוניות שקריות. אמו רואים את הדבר אפילו בצורה חזותית:

האות "ה" בסוף   המילה מצה (ענווה] "קופצת" פתאום לראש המילה חמץ [ גאווה].

לא ייראה ולא יימצא.

איסור חמץ הוא לא רק שהוא שונה מכל איסורי התורה. אלא הוא נראה לנו קצת משונה. בהשוואה

לאיסור החזיר – רחמנא ליצלן – איסור חזיר בטל ששים, מותר להחזיק בשר חזיר בבית (לא

שזה מומלץ..) איסורו הוא "לא תעשה" עם מלקות ארבעים  ומותר לראות אותו. לעומת זאת

חמץ הוא אסור במשהו, איסורו כרת, אסור להחזיק חמץ בבית וחמץ לא בטל, מאידך מותר

לראות חמץ של גוי. והכי מפתיע: אחרי שבוע אחד בלבד כל הסיפור נגמר והחמץ מותר, לעומת

יתר איסורי האכילה שרובם אסורים לעולם???

אחד ההסברים הוא שהחמץ מסמל את יצר הרע – את הנאווה בעולם. אדם נפוח (החמץ תופח!)

וגאוותן, אין "כיסוי" [תוכו כברו]  למה שהוא מראה כלפי חוץ. הוא מבקש להראות יותר ממה שהוא

באמת, הוא מאד פגיע אם מתקרבים אליו יתר על המידה: דבר זה ברור,ככל מה שמתקרבים אליו

יותר, מגלים מי באמת עומד לפנינו. נכון, כבר חז"ל אמרו שהעולם לא יכול להתקיים ללא

היצר הרע (ריבוי עולם החי וכו'), אך גם יצר זה חייב להיות מוגדר בסייגים וגבולות כדי שלא יתפרץ

מעבר למותר. הרמב"ם בהנחיתו במשנה תורה מציע לגבי המידות שבאדם, לבחור את "דרך המצע".

במאמר מוסגר יצוין כי בעקבות כך מציעים בעלי המוסר לאדם שקצת מקולקל במידה זו או

אחרת - והמחפש דרך לתקן את עצמו - לעבור לתקופה מוגדרת ובמידה מתאימה לקיצוניות השנייה.

זאת כדי לאזן את עצמו ובסופו של הדבר לעמוד בדרך האמצע של הרמב"ם. (משל: מוט

ברזל עקום המבקשים ליישרו, מוטים אותו לצד שכנגד). בנושא הגאווה לעומת זאת אין לרמב"ם

כל פשרות: יש להתרחק כמו מאש ממידה רעה זאת. ברוח דברי התנא לויטס איש יבנה

שאמר בפרקי אבות: "מאד מאד הוו שפל רוח כי תקוות אנוש רימה" איזו תקווה זאת לאדם

שהתולעים אוכלים אותו? מסביר הרב מיכה יוספי כי כל עוד משהו מהגוף קיים, אין

לנשמה כניסה לגן עדן. אך כאשר אנו אוכלים את המצות, שהן העדר כל חומריות, [גאווה

ויצריות], אנו מכשירים בכך את דרך נשמתנו לגן עדן בכך שאנו עדיין בחיים מעידים על כך ,כי דרכנו

האמיתי היא דרך הקודש, הרוח,האמת והענווה.

אך פעם אחת בשנה באה התורה להזכיר לנו, כי יש מקום להינזר באופן מוחלט מכל השקרים והיצרים

המפריעים לנו במרוצת השנה לחיות כבני אדם מתוקנים. מידי בוקר יצר הרע קם עוד לפנינו ועורב

לנו בכל הזדמנות אפשרית. ואנו נתונים – מידי פעם אפילו מבלי להרגיש זאת –  במאבק

תמידי בין "טוב" ל"רע", בין "נכון" או  בין "לא נכון".  מידי פעם הוא אף "מתחכם ולובש (מתחפש)

צורה של המיתוס "מקובל" או "לא מקובל". נציין כי הרמח"ל סובר, שהחמץ בעיסה הוא טוב לטעם

וטוב לעיכול, והיצירתיות (מלשון "יצר") נחוצה כל השנה. אך בפסח, בו אין גאווה ואין יצר

הרע אנו זכאים ומסוגלים לצרוך "חרות" נטו.

המילה חרות מקורה במילה "חור". חור הוא דבר שאינו, שהחומר (חומריות) נלקח ממנו. בהעדר

החומר נשאר חור וכאשר אנו מתבוננים במילה זו, מתגלה לנו, כי ההיפך של "חור" (אם קוראים

את המילה בכיוון ההפוך)  הוא: "רוח". כזכור, רוח הוא הניגוד המוחלט של חומר.  שבוע אחד בשנה

אנו מתנתקים מהחומריות והגאווה (החמץ) וזוכרים באמצעות המצה את מידת הענווה, המציאות

האמיתית של עם ישראל שהינם "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים"