הערה: החומר לא עבר הגהה סופית.

בס"ד

למה "יורדים" (מותחים ביקורת) על הבן הרשע – הרי אמירתו דומה

לזו של החכם? (מבוסס על רעיון של החת"ם סופר")

לגבי אף אחד מארבעת הבנים לא "נשפך" כל הרבה  דיו כמו על הרשע. נשאלת השאלה מה

כל כך נורא  בכך שהבן הרשע מתעניין בעבודת קרבן הפסח באומרו  :"מה העבודה הזאת לכם"?

הרי אנו דוגלים בחינוך של הסברה וקירוב רחוקים אז איך זה מסתדר עם המלצת בעל ההגדה:

 ואתה הקהה את שיניו?" לעומת ההמלצה לגבי הבן החכם :ואתה אף אמור לו..."

[נציין במאמר מוסגר טעות נפוצה לגבי "טיפול השיניים" של הבן הרשע – לא מדובר ב"לשבור"

את שיניו (לשון ("הכאה") אלא הכוונה לסתור את טענותיו על ידי החלשת הנימוקים שהוא מנסה

להשחיל בוויכוח על מהות קרבן פסח, כדרך ה"משכילים" של זמנינו שלא מדייקים בציטוטים וכו'

פעם בתמימות מחוסר ידיעה ופעם בזדון לצורך נגיחה].כאשר מתבוננים היטב במילות הנאמרות על

ידי הבנים השונים - שהם כידוע כולם פסוקים מהתורה – אנו רואים הבדלים, אמנם קטנים אבל מאד

מהותיים - שהם הדרך לתשובה לשאלתנולגבי שוני היחסים  לבנים השונים. 

החכם שואל: למה - בכדי לזכור את ניסי יציאת מצרים - אנו זקוקים לכל מיני סימנים ופעולות

(פסח מצה ומרור)? הרי גודל האירוע לא יישכח לעולם ומספיק שמדברים עליו בפירוט ומסבירים

אותו עוד ועוד לדור הבא. החכם מרגיש את עצמו חלק מהצבור ומשתמש בביטוי "אתכם". הוא רוצה

לדעת ולהבין את עומק הנושא. לא כן הרשע.

ראשית הבן הרשע מוציא את עצמו מהכלל על ידי כך שהוא רואה את עצמו מהצד האחד ואת

עם ישראל מהעבר השני: "מה העבודה הזאת "לכם" (לעומת הלשון "אתכם"/עימכם  של הבן החכם).                                                                                                              

ובנוסף לכך: האמירה שלו - שימו לב: לא שאלה אלא קביעת עובדה – "מה אתם מתעסקים עדיין

היום עם פולחן מיושן של קרבן פסח? דבר זה היה אולי במקום, כאשר כל העמים באזור עבדו עבודה

זרה והקריבו כל מיני סוגים של "קרבנות" לאלילים שלהם.  אבל היום, כאשר אף אחד בכל

העולם הנאור כבר לא עוסק בדברים מוזרים כאלו, אלא נמצאו דברים יותר הגיוניים ואסטטיים

לפולחן דתי (אם בכלל צריך דבר כזה) אתם ממשיכים עם זה?"

ויורשה לי להוסיף, כי אנו מוצאים חיזוק לפירוש זה ממש בתורה בפסוקים המתארים את שני הבנים

הנ"ל – החכם והרשע: אצל החכם נאמר: "והיה כי ישאלך בנך מחר..." , כאשר לעומת זאת נאמר אצל

הבן הרשע ביטוי אחר לגמרי: "והיה כי יאמרו אלכם בניכם..."

ה"רשע" ש"אינו יודע לשאול"

אולי - בעקבות הפירוש הנ"ל - אנו מתחילים להבין איפה אנו עומדים היום מול אחינו הרחוקים (עדיין)

מתורה ומצוות: הם קובעים עובדות ומביאים טיעונים שונים ומשונים ברוח דברי הרשע כאשר המדובר

בכל נושא של קיום מצוות. אלא בניגוד לרשע הם - לעניות דעתי - יותר משתייכים לגדר של "שאינו

יודע לשאול".

לפי הפירוש העממי הידוע, ארבעת הבנים מייצגים ארבע דורות- זה אחר זה: הבן הרשע עדיין ראה אצל

אביו (הבן החכם) איך עורכים ליל סדר כהלכתו וגם אם הוא בעצמו כבר עזב את מסורת אבותיו, יש לו

מושגים והוא מכיר מילדותו את "כללי המשחק". אחרי שנולד לו בן (תם – מלשון "תמים") הוא מביא

אותו לסבא (החכם) בליל סדר ובן זה עדיין נהנה מהחוויה של ליל סדר מסורתי, למרות שהוא כבר לא

מרגיש שייכות  לכל עניין. אבל דבר ליל הסדר חרוט בזיכרונו. הבעיה האמיתית מתעוררת עם בנו של

התם: כאשר הבן ה"תם" מביא את בנו לאביו הרשע לליל הסדר, כבר  לא נותר לו מה לשאול, הוא הבן

"שאינו יודע לשאול".

בדור הנוכחי אנו מתמודדים מול אנשים שגדלו בביתו של אביהם (תם) שהוא בעצמו לא זכה לכל חינוך

 ערכי ומסורתי,הוא רק יודע שבלילי שבת נפגשים או הולכים למסיבות כאשר ביום שבת עצמו ובוודאי

בחגים יוצאים לטייל או הולכים למשחק כדורגל. אז מאין לו לגלות הבנה או אהדה כלשהי לשכניו שומרי

המסורת המקפידים על "קטנה כגדולה"? הדבר לא רק נראה לו מוזר (הוא הרי לא מכיר אפילו את הרקע

לצורת חיים זאת) אלא הדבר ממש מרגיז אותו. הוא מתחיל להתנגד לכל דבר שיש בו רוח של דת מבלי

להבין למה. הקיצונים ביניהם אף מביאים טיעונים ששמענו בעת הדספוטים הגדולים בימי הביניים

שנכפו על גדולי התורה מול הכמרים הנוצריים. אך לנו אסור  "להקהות את שיניהם", מאחר והם רק

מתחזים ל"בן הרשע" אך למען האמת עלינו מוטלת האחריות לנהוג כלפיהם בשיטת "ואת פתח לו" כפי

שההגדה ממליצה כלפי הבן "שאינו יודע לשאול". "את" בלשון נקבה: לפתוח להם את ההבנה באופן

נהיר ומקרב לבבות על מנת שילמד לשאול ויגיע בעצמו - במשך הזמן - לדרגת ה"חכם" השואל ורוצה

להבין במקום סתם "לומר" - הלוואי !

והקב"ה "חישב את הקץ"

למה אנו זקוקים לכך, שבורא העולמים בעצמו טרח וחישב את קץ השעבוד במצרים? הרי גם משה רבנו וכן כל חכם

יכל לחשב "ארבע מאות שנה" שנאמרו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ("ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה "

באשר  לגלות מצרים) וכך לדעת מתי יגאלו בני ישראל ממצרים? אלא כוונת המילה "חישב" בשפתנו: "מתחשב".

הבורא ראה את גודל העינוי – מצד אחד כמה ילדים מתו בתוך הלבנים מהם בנו את פיתום ורעמסס וכמה נשלחו

לנילוס. ומאידך כמה לא נבראו כלל עקב גזירות פרעה. דבר אחרון זה רק בורא העולם יכל לדעת וכך לקחת

בחשבון את כובד העינוי ולנכות סבל זה מתקופת העבדות – זה החסד הפנימי, האמיתי של "חישב את הקץ".

יכול להיות שזה מה שמרמז לנו הביטוי "וידע אלו-הים" המופיע בהקשר זה שם במקום. "לדעת" מלשון "חיבור"

 ו"אהבה" (כמו שנאמר בספר בראשית: והאדם ידע את חוה אשתו". אפילו מידת הדין ("אלו-הים" ביטוי של "דין"

לעומת שם הוויה שהוא מדגיש את "מידת הרחמים") התגייסה להצלת עם ישראל ולבשה עטיפה של אהבה: "וידע ..."

ארבע כוסות – כנגד מה תוקנו?

סיבות רבות נמסרו לנו לגבי מצוות "ארבעת הכוסות" – להלן כמה מהן:

לפני פסח אנו כידוע, קוראים בשבתות 4 פרשיות המבשרות את בואו של חג הפסח: פרשת "שקלים", בה מוזכרת החובה

לתרום מחצית השקל מהם שלמו גם את הקרבנות וגם תיקון הדרכים עבור עולי הרגל. פרשת זכור (לפני פורים) בה מזכירים לנו

את חובתנו להשמיד את זרע עמלק (המן). פרשת פרה כדי שניטהר לצורך הקרבת קרבן פסח באמצעות אפר פרה אדומה.

ובסוף פרשת החודש המפרטת לנו את הלכות קרבן פסח. ישנה הלכה מפורשת שלעולם אין מפסיקים בין פרשת פרה לפרשת

החודש אלא שתי הפרשיות הללו נקראות בשתי שבתות זו אחרי זו. כל זאת בניגוד לפרשיות זכור ופרה, ביניהן יכול להיות הפסק

של שבת אחת. דין זה דומה להלכה של ארבעת הכוסות, בה נקבע, כי אין להפסיק (בשתייה) בין הכוס השלישית לרביעית. זאת

לעומת יתר הכוסות, שם מותר - במידת הצורך - להפסיק לצורך שתייה.

ארבע הכוסות נקבעו כנגד ארבע לשונות גאולה המוזכרות בפרשת "וארא" - שם מתארת התורה חלק ממהלך יציאת מצרים.

לפי פירוש הגר"א (הגאון מוילנה) ישנה משמעות שונה, העולה בהדרגתיות, של כל אחד מארבעת הביטויים: "והוצאתי" – שחרור

מעצם העינוי והמכות הפיזיות. "והצלתי" – שחרור מעבודת הפרך. "וגאלתי" – היציאה הפיזית מארץ מצרים. "ולקחתי" – השחרור

הרוחני וקבלת התורה בהר סיני שהיא היא עצם המטרה של היציאה ממצרים וקבלת המינוי של עם סגולה, עם ה'. וכדי שלא נשכח ונידע מה לעשות בבואו של המשיח נזכיר כאן גם את הלשון החמישית "והבאתי" שהיא הלשון לגאולה העתידית הקרובה ובאה וכבר השנה נהיה מודעים ומוכנים לשתות - אם ירצה השם - את כוס הגאולה האחרונה, החמישית  - א  מ  ן

מצוות "קמחא דפסחא" – (מעות חיטים)

המצה נקראת "לחם עוני" (מפני שעונים עליו דברים הרבה. כזכור ריבוי סיפורי יציאת מצרים היא היא מצוות ליל הסדר – וכפי שנאמר בהגדה של פסח: "כל המרבה הרי זה משובח"). על  כל יהודי מוטלת – בין היתר - חובת הלילה לאכול מצת מצווה. וההלכה קובעת כי העני, שאין לו,  חייב למשכן את עצמו/חפציו כדי להשיג יין ולאפות מצות. מאידך מוטלת על הצבור לתת לעניים "קמחא דפסחא" (פירוש מילולי: קמח עבור פסח). מעניין כי הלכה זו - שיסודה בוודאי ברעיון של עזרה הדדית (מצוות "צדקה" הנוהגת כל ימי השנה) - מופיעה ב"שולחן ערוך" בתחילת "הלכות פסח" ולא ב"הלכות צדקה". מזה מסיקים המפרשים כי מצווה זו היא בגדר של "מס" המוטל על הצבור כלפי העני. יש לתת לו קמח על מנת שיכין לעצמו מצה כפי שמובא בתלמוד (מס' פסחים קט"ז.) "לחם עוני מהו?- הוא מסיק והיא אופה" (את המצות). הכוונה לא לתת לעני בערב פסח מצות (זו בוודאי לא עבירה, להעניק לעניים מוצרי פסח ולהנעים להם את החג), אלא הכוונה לאפשר להם להכין את מצת המצווה בעצמם ולא להיות תלויים באחרים. חשוב שלעני תהיה הרגשה כמו לכל יתר עם ישראל המכין בעצמו את המצות המצווה (כל אחד מהסיבה שלו).

"ותקרא שמו משה – כי מן המים משיתהו" (שמות פרק ב'-י)

אם נדייק בלשון, הייתה בת פרעה צריכה לקרוא למשה "משוי", כי היא משתה אותו מהיאור כפי שהתורה מספרת לנו. אלא לשם משה משמעות עמוקה בהרבה המרומזת לנו דרך "סוד" את ייעודו של האיש - ראש האומה - לה הוא העניק את תורת ה' שהיא מרכז משמעות חיינו: "משה" בגימטרייא (ערך מספרי של האותיות) 345. הוא מסמל את האמצע הרעיוני המדויק בין 346 שהיא המילה "רצון" לבין הקוטב השני (344) שהוא "שמד". התורה מגבילה את האדם בכדי שלא יטעה כאשר הוא חי את חייו המושפעים מכל כך הרבה מקורות חיצוניים. התורה מכתיבה לנו פרטי פרטים בכל שטחי החיים – הגשמיים (אכילה, בריאות, רוויה וכו') כמו גם הרוחניים (מידות, הנהגות, תשובה וכו'). ללא זה האדם עלול לגלוש לשטח הרצון ולקבוע לעצמו תכנים המרוחקים מהאמת - גם אם הכיוון [כוונה] אולי טהורים - לבין קלקול מוחלט ועיוות אמות המידה - חס וחלילה - העלולים להוביל אותו ל"שמד". ולצערנו אנו רואים וחשים  אף בימינו את גלישה מעבר ל"ארבע אמות" של ההלכה/התורה, כאשר אנו מתבוננים מסביבנו ואין אפילו צורך להרחיק...

"והיה כי ישאלך בנך מחר..." (שמות פרק י"ג-י"ד)

פסוק זה מצביע על כל מהות החינוך של הבנים לקראת החיים של יהודי כשר: הבן שואל "מחר" – אבל קודם כל היום. הוא "עושה". הבן רואה שעושים כל מיני דברים הנראים לו מוזרים (מה נשתנה הלילה הזה??) ומשתוקק לדעת ולקבל הסברים על כל מה שקורה. אך הוא רואה את הרצינות, בו ההורים מתעסקים בהכנות ל(קרבן) פסח ואז הוא  מושפע ומחליט: 'קודם כל אני "עושה". לשאול אוכל גם "מחר"  אחרי שהצטרפתי למאמץ של האומה'. זה הרעיון שבני ישראל הכריזו בהר סיני: "נעשה ונשמע". ראשית אנו מבצעים, אחרי זה שואלים ולומדים.

רעיון זה גם מוצא ביטוי ב"מצוות התפילין" שאנו מניחים מידי יום (חול): בתפילין של ראש מוסתרות ארבע פרשיות נפרדות – כתובים על קלף - בארבע תאים נפרדים. עולם המחשבה מאפשר לנו לחקור ולדעת כיוונים שונים, כל אחד לפי השגתו.

אמנם כאשר אנו ניגשים לביצוע המצווה יש רק דרך אחת נכונה ללא כל קשר לרעיונות שהגינו בראשנו: בתפילין של יד כל הפרשיות מרוכזות בקלף אחד ארוך, הכולל בדיוק את אותן ארבעת הפרשיות, אך הפעם הן מאוחדות. כל זאת כדי ללמד אותנו, כי כאשר אנו ניגשים לקיום מצווה, יש להקפיד בדיוק על הוראות התורה כפי שנמסר לנו על ידי חז"ל וברגע זה אין יותר כל משמעות לרצוננו ולרעיונותינו, אלא מה שקובע כעת הוא רצון הבורא בלבד!