הערה: החומר לא עבר הגהה סופית.

בס"ד

"ויקם מלך חדש… אשר לא ידע את יוסף" – למה לא זכרו את תקופת הזוהר שיוסף הצדיק

הביא על מצרים?

יוסף הצדיק הציל  את ארץ מצרים ממוות הרעב, אירגן להם את המדיניות הכלכלית החדשה שאפשרה להם

להמשיך ולשלוט ביד רמה ולחזור למעמדם הקודם של שליטי עולם. יוסף ארגן למצרים מערכת פיסקלית וקבע

כללים לפיהם כלכלת מצרים שגשגה שנים רבות לאחר מכן.  מה התורה מספרת לנו כי המלך החדש לא ידע

את יוסף ומה משמעות הדבר?

כאשר נבחן את מצב המצרים באותם הימים: בשנות הרעב - כאשר המצרים באו אל יוסף לבקש אוכל –

יוסף נתן להם את המבוקש בשלבים תמורת כל הכסף, הבהמות והאדמה. הם אף הציעו להיות עבדים לפרעה

אך יוסף בחכמתו לא הסכים לקחת את גופם כרכוש  המלך. לאחר שיוסף הלאים את כל הרכוש הפרטי שהיה

במצרים, הוא נישל אל כל האוכלוסיה מאדמתה והעביר מיליוני תושבים מקצה לקצה על מנת

שאף אחד מהם לא ירגיש "בבית". דבר זה היה קשה במיוחד לעם של חקלאים הקשורים לאדמה מפאת

עבודתם וסובלים מהניתוק עוד הרבה יותר, מאשר לאזרח רגיל, המתגורר במקום זה או אחר ואשר אולי

גם בעבר היה רגיל "לעבור דירה".

לעומת זאת: בארץ גושן יושבים להם היהודים, באופן קבע על אדמתם, נהנים מחיי שפע כפי שהתורה מדגישה כי

יוסף נתן להם "לחם לפי הטף" כאשר נאמר קצת לפני זה "ולחם   א  י  ן  בכל הארץ". אף אחד לא נוגע

ביהודים, הם נשארים במקומם וכל הרעב הפוקד את מצרים על כל היבטיו – סתם עובר לידם "מבלי להרגיש".

יתירה מכך, היהודים שזה עתה הגיעו מארץ כנען למצרים הפכו ל"ותיקים"  והמצרים – עקב הניוד

ההמוני – היו ה"זרים" בכל מקום.

אך במשך השנים של צורת המשטר החדשה פקחו המצרים את עיניהם ושמו לב כי השליט הזר שהתמנה תוך

יום אחד מתוך בית הסוהר למשנה למלך, "קיפח את זכויותיהם האזרחיות" והפך אותם לאזרחים מסוג

ב' כאשר לעומתם המשפחה של השליט לשעבר נהנים מ"זכויות יתר וחיים טובים". הקנאה והמרמור הפכו

לאט לאט לשנאה תהומית עד כדי כך ששכחו לגמרי את עצם הצלת האומה המצרית על ידי יוסף. ברור

שאלמלא יוסף, המצרים באותה עת כבר לא היו קיימים מזמן… ומנקודה זו עד השעבוד של עם ישראל – בכל

מיני אמתלאות – הדרך לא היתה ארוכה. (אם כי יש לציין כי גם עם ישראל תרם את חלקו לשעבוד ולקשיי

הגלות כפי שמובא בקטע הבא)

ברצוני להוסיף כאן רעיון נחמד שטרם מצאתי במקורות הקדושים שלנו, אך מתלבש יפה על לשון הפסוק:

"אשר לא ידע את יוסף".  כידוע בשפה העברית הפועל "לדעת" אינו מצטמצם לידיעה אינטלקטואלית בלבד,

אלא יש לו משמעות נוספת, כפי שאנו מוצאים לדוגמא במעשה בראשית: "והאדם  ידע  את חוה אשתו". הכוונה

 במקרה זה היא: "לדעת = לאהוב". לפי זה ניתן אולי לפרש כי למלך החדש במצרים הייתה אמנם ידיעה

על  עצם קיומו ומפעלו של יוסף הצדיק, אך הוא לא   א ה ב   את הרעיון של יוסף והתוצאות. אי לכך החליט

להתנקם עכשיו בזרעו של יוסף ובעמו.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו….."

"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד."

יעקב אבינו – אחרי שובו ממסע ארוך בן 22 שנה בגלות – "רצה לשבת בארץ ישראל בשלווה"  ולבנות את הארץ

שהובטחה לו על ידי אברהם ויצחק, הבטחה שהבטיח הקב"ה גם ליעקב עצמו. אך כידוע הדברים  התפתחו

 אחרת, ו”קפץ עליו רוגזו של יוסף". במרוצת האירועים התגלגל יעקב  בעל כרחו - "בשלשלאות של ברזל"

למצרים ועד ליום מותו היה מודאג לגבי חזרתו ארצה כפי שנאמר בפ'  ויחי": …"אל נא תקברני במצרים. ושכבתי

 עם אבותי…וקברתני בקבורתם…"

אך לעומת אביהם – בני ישראל במרוצת מאתים שנה  חשו טוב מאד בארץ גושן  עד כדי, שמעידה התורה כי:

"ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" לאור החיים הטובים (ראה מאמר לעיל) הפכה השהייה הארעית במצרים לעניין של

קבע עד כדי נשכח מחלק ניכר של בני ישראל  היעד האמיתי שלהם הוא המולדת בארץ כנען, משם באו עקב

הרעב ולשם הם אמורים לחזור כדי לבנות מדינה . הגלות היתה כה טעימה להם, עד כדי כך  ש- 80% מהעם

(כעשרים מליון נפש!!!!) הושמד בימי החושך. וגם הנותרים, שהואילו לצאת  ממצרים אחרי עשר המכות, הזכירו

למשה רבנו לא פעם במדבר עד כמה שהיה להם טוב במצרים. ומה נותר ממה שאמרו לפרעה בזמנו "לגור בארץ באנו"???

מצב זה גרר אחריו שעבוד שהיה קשה ואכזרי והמצרים קיימו את הנבואה שנאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים:

"ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" ל"מהדרין מן המהדרין" כעונש על כך שבני ישראל שכחו את עצם סיבת הימצאותם

ותפקידם על כדור הארץ.

כנגד ארבעה בנים דברה התורה : אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד אינו יודע לשאול

מה הסיבה שבעל ההגדה מקדים לקטע של ארבעת הבנים ברכה לבורא העולמים: "ברוך המקום (שם של הקב"ה) ברוך הוא"? אלא שהתורה מלמדת אותנו כאן את הכלל החשוב ביותר בחינוך הבנים: צריך להתאים לכל ילד את הסיפור (החינוך) לרמה האישית שלו. כאן ממחישה לנו התורה כי ישנן "ארבע פדגוגיות" (לשון הרב קוק זצ"ל ב"אורות הקודש") ארבע גישות שונות לארבעה סוגי ילדים. והגישה לילד ה"תם" אינה מתאימה לזו כלפי ה"רשע" וכו', עד כדי כך שקבלנו אפילו רמז בלשון ההגדה לגבי הבן שאינו יודע לשאול:  "את  (לשון נקבה) פתח לו". הווה אומר: מידי פעם על האבא לאמץ "גישה אימאהית" על מנת למצוא את דרך הגישה לנפש הילד. ועל כך מודה בעל ההגדה להקב"ה שקבלנו את הכלים המתאימים לכל אדם באשר הוא אדם כדי לפנות אליו "בגובה העיניים", ולהחדיר דברים הבאים מהלב שגם ימצאו את דרכם ללבו של הזולת.

אני ולא מלאך (מכת בכורים)

למה הקב"ה צריך להדגיש - ובעיקר לטרוח אישית - כדי לטפל במכה זו, למה  אי אפשר לסמוך על "המשחית" המוזכר בחומש? פירש הגר"א (הגאון מווילנה) שבין היהודים היו גם אנשים שהגיע זמנם למות באותו לילה במיתה טבעית על ידי מלאך המוות. אז הקב"ה היה צריך להציל אותם, על מנת שלא יהיה למצרים פתחון פה לומר שגם בין היהודים יש כאלו שמתו עקב מכת הבכורות כמו אצל המצרים.

"ויעשו כן חרטומי מצרים….ויחזק לב פרעה"

למה הקב"ה הביא מכות על מצרים שגם החרטומים הצליחו לבצע? הדבר בא כדי לתת לפרעה – לפחות בשלבים הראשונים  -

את הבחירה אם להאמין כי מדובר בשליחות מאת הקב"ה או אם משה רבנו הוא מכשף כמו החרטומים המצריים. אך פרעה הקשה את לבו ולא רצה לשמוע בקול משה, עד כדי כך שבסוף נלקחה ממנו – כעונש (כפי שמובא ב"שמונה הפרקים" של הרמב"ם)  הבחירה החופשית,  דהיינו הכח להחליט באופן חופשי.

ויאמר יתרו: "עתה ידעתי כי גדול ה'…כי בדבר אשר זדו עליהם"

מה יכל יתרו כבר לחדש למשה על גדולת ה' ? מה הוא  "ידע" שמשה רבנו לא ידע.  הרי הוא לא היה במצרים לא ראה לא את עשר המכות ולא את קריעת ים סוף? אלא – כפי שהגמרא במס' סוטה מביאה: בלעם ויתרו היו בין היועצים של פרעה. אי לכך ידע יתרו לא רק כל מה שפרעה עשה לישראל, אלא הוא ידע גם את כל המזימות וכל התכניות – "אשר זדו עליהם" -  שבחסדי ה' לא יצאו כלל לפועל. ואז הוא בוודאי מסוגל לברך את ה' ולספר למשה את גדולת ה' על כל הדברים הנסתרים. (ראה גם פרוש ידוע על הפסוק "הללו ה' כל גויים")

"..והמים להם חומה …" -  "ההפכי הצור אגם מים.."

בקריעת ים סוף אנו רואים שינוי בטבע:  המים הנוזלים הופכים לדבר מוצק: לשנים עשר מעברים עם קירות – לכל שבט מסלול משלו. יכולנו אולי לחשוב כי זו הדרך בטבע מאחר ואנו רואים כי מים הקופאים, הופכים לקרח מוצק. ודבר זה - חס וחלילה - היה ממעט  בעינינו ,כביכול, את גודל הנס שהקב"ה עשה לנו. בא הפסוק להזכיר לנו כי  כאשר בני ישראל היו צמאים למים הקב"ה פעל עבורם בדיוק בדרך ההפוכה: הוא מבקש ממשה רבנו להכות על הסלע ואז יצאו מים רבים:  הקב"ה הופך הפעם את הסלע (המוצק) למים (נוזלים) עבור בני ישראל. ללמד אותנו כי אין גבולות בפני הבורא  וגדול הוא על כל מעשיו. (הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל)

"לא המתים יהללו י-ה…ואנחנו נברך י-ה"

אנו מוצאים בלשון חז"ל מספר פירושים למונח "מת": אצל פרעה אנו מוצאים כי "מצורע"  נחשב כ"מת". כמו כן נאמר כי עני נחשב כ"מת" וכו'. זה מה שנאמר לגבי כל אדם.  ברוח דברים אלו ניתן אולי לפרש גם, כי "יהודי חי" הינו יהודי אשר נמצא בעולם התורה והמצוות, הוא חי למען המטרה לפיה הוא נשלח לעולם הזה (ראה פירוש הרב קוק זצ"ל בסידור "עולת ראייה" – יום כיפור: "עד שלא נוצרתי איני כדאי"). לעומת זאת יהודי שנמצא כאן רק לצורך הנאות גשמיות וחי את כל ימיו רק  למען תענוגות העולם הזה ללא עלייה רוחנית בתורה, מצוות ומידות טובות (לא עלינו - ולדעתי כמעט ולא קיים יהודי כזה בעולם כולו שאינו גומל חסד לפחות בין אדם לחברו) הוא  נחשב כאילו לא חי  ועל זה אנו משבחים  את הקב"ה ב"הלל": לא המתים – שאינם חיים בעולם במצוות – משבחים את ה', אבל  א נ ח נ ו   שאנו נמצאים כל כולנו במטריה של  חיות (קריא: עשייה קדושה) אנו אלה הראויים לשבח את הבורא "מעתה ועד עולם".

ארבע כיתות נעשו בני ישראל על הים.

פרוש אקטואלי (מלתא דבדיחותא של הרב שלמה אבינר שליט"א):

*) ועליהם נאמר:" התייצבו וראו את ישועת ה'"     במהרה בימינו     א  מ  ן  !!!!