הערה: החומר לא עבר הגהה סופית.

בס"ד

למה אין מברכין על ההגדה של פסח? השאלה היא הרבה יותר עקרונית: אין כמו מצוות סיפור יציאת

מצרים שהיא מרכזית - לא רק בליל סדר - אלא בכל שנת הלוח היהודי. מצוות רבות אנו עושים "זכר ליציאת מצרים"

ומברכין על מצוות אלו, וכאשר פעם אחת בשנה - בליל הסדר - אנו נדרשים להרחיב  בנושא שהוא בסיס עיקרי של

היהדות – אין ברכה? יש לכך מספר תירוצים : 1) כבר בקידוש שאומרים בתחילת ליל הסדר אנו מזכירים "זכר

ליציאת מצרים" וזה הפתיח והברכה על ההגדה.  במאמר מוסגר ייאמר כי לעדה התימנית יש כאן תוספת מיוחדת

בקידוש של ליל הסדר בה מסופר בקיצור רב על יציאת מצרים לפני סיום  הברכה "המקדש ישראל והזמנים" והם

קוראים לזה "קידוש ארוך" (רי"ף). 2) אין שיעור למצות סיפור יציאת מצרים ועל דבר שאין שיעור לא תקנו חז"ל

ברכה. לגבי לימוד תורה ישנו מינימום המופיע בהלכה (לא לפרסום) וייתכן כי האומר ברכת התורה מידי בוקר היא

כאילו קבלת רשות ללמוד תורה, כפי שאנו מברכין על מאכל לפני שטועמים אותו כדי "לפדות" אותו מאת הקב"ה

{אחרת  אם אוכלם ללא ברכה -אנו מועלים בקודש} (רשב"א). 3) כל מי שעבר חוויה כזו (חייב אדם לראות את עצמו

כאילו הוא – אישית - יצא ממצרים) יספר ויוסיף ויספר ללא כל צורך בצווי . 4) מי שלא מבין את הנאמר בהגדה של

פסח לא יצא ידי חובתו. ייתכן כי אדם לא יבין את תוכן דבריו שהוא אמר ואז הברכה היא לבטלה (מהר"ל).

5) ואני הקטן מוסיף כי אולי אפשר לדמות את מצוות ההגדה למצוות ספירת העומר (הנסמכת בחו"ל להגדה הנאמרת

בליל סדר שני של גלויות).

כידוע לא תקנו ברכת "שהחיינו" על ספירת העומר ואחת הסיבות היא: אולי הוא לא יסיים את הספירה עד חג השבועות,

ואז יתברר כי הברכה הייתה לבטלה. גם כאן: אם הוא יירדם – ולו מפאת כוסות היין – ולא יסיים את ההגדה, תהה זו

ברכה לבטלה.

למה הרמב"ם מקשר בין מצוות סיפור יציאת מצרים למצוות קידוש בשבת?  בפרק ז' של

הל' פסח מציין הרמב"ם כי יש מצווה "זכור את היום הזה.." כפי שאדם חייב בקידוש בשבת "זכור את יום

השבת לקדשו", מה הקשר בין שני הדברים ?. עונה הרב צבי פסח פרנק: כמו שאדם חייב

בקידוש גם כאשר הוא לבדו ואין עמו איש, כך גם מצוות ההגדה היא חובה על האדם ואפילו אין לו למי

לספר ואז הוא יספר לעצמו, וגם זאת דרך שאלה ותשובה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

האם יש גבולות במצות סיפור יציאת מצרים? אנו מכירים מצוות, בהם התורה מגבילה את הביצוע

בזמן וכו'. ייתכן כי המחלוקת בין חכמים אם מותר לקיים את מצוות הגדה של פסח  רק עד חצות או

(לפי ר אליעזר בן עזריה) כל הלילה דנה  בשאלה זו.  נאמר כי כל מי שלא אמר שלושה דבריםבפסח לא יצא:

" פסח", "מצה" ו"מרור", ומאחר ויש לאכול את קרבן הפסח לפני חצות והוא חייב לקרוא את הההגדה כאשר

עדיין "פסח" על שלחנו  יוצא מזה כי יש גבול למצווה זו ויש לסיים אותה כל עוד שיש לו "פסח"  (בשר

מקרבן הפסח) על שולחנו, דהיינו  לפני חצות הלילה.

אברהם אבינו שואל את הקב"ה "במה אידע כי אירשנה"? איך אני  יכול לדעת כי בגלות

מצריים לא יתבוללו הבנים  ושהם יתמידו במרות של א-ל אחד? ענה לו הקב"ה: "ידוע תדע כי גר יהיה

זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". תפקידם של הגויים לשמור את עם ישראל

בפני טומאת הגויים  והם עושים זאת על ידי עבודת פרך וצרות, באופן שאין לבני ישראל זמן למחשבות

אחרות. עד כדי שהמצרים השתלטו על בני ישראל ו אפילו את מחשבותם  שיעבדו, וההוכחה: כאשר

מת מלך מצרים נאמר כי גם בני ישראל בכו "ויאנחו בני ישראל", היה אסור להם לבכות ולצעוק על

מר גורלם, אבל כאשר כל עם מצרים בכה על מות המלך – אז גם בני ישראל צעקו והמצרים לא שמו

לב כי מקור הבכי של בני ישראל הוא לא באבל על המלך אלא עקב מצבם הקשה מאד (ספורנו).

בכל דור ודור קיים השוט של הגויים ותמיד ניתן למצוא את  ה"תורן" המזכיר לנו, כי אנו יהודים

ושלא נחשוב אם נתקרב לגויים – אז הם יאהבו אותנו יותר.

לצערנו הגדול ראינו לאחרונה בשואה מה קרה ליהודים שטעו וחשבו בכיוון זה.

ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדים היינו

לפרעה במצרים!  האמנם?? האם לא היינו באחד מהשלבים מארגנים מרד או מהפכה או מנצלים מצב

פוליטי והיינו משתחררים  ובורחים. זה יתכן, אבל מטרת ההצלה ממצרים על ידי הקב"ה הייתה להפוך

ולרומם אותנו מ"עבדי פרעה" ל"עבדי הבורא".  לו היינו סתם משתחררים, אז אמנם היינו מפסיקים להיות

עבדים לפרעה אבל היינו עבדים למלך אחר. רק על ידי גאולת מצרים על ידי הקב"ה בעצמו, השתחררנו

לגמרה מעול העבדות לבשר ודם (בית הלוי).

איך פרעה, אחרי המכה הקשה של הברד, עדיין לא משחרר את עם ישראל? במכת הברד

פרעה מתחנן למשה להפסיק מיד את המכה הקשה הזאת ואז הוא ישחרר את עם ישראל – "ה' הצדיק ואני

ועמי הרשעים". והנה – רק חדלה המכה ושוב מתחזק ליבו והוא אינו עומד בהבטחתו. למה דווקא

מכה זו כל כך הציקה לפרעה שהוא זועק אל משה לשחררו ממנה?

כאשר משה פונה לה' הוא מבין  כי הברד מקשה על פרעה יותר מאשר המטר והקולות והוא מתפלל:

כי הברד (1) והמטר (2)  והקולות (3) יופסקו. ומה קורה בפועל? הקב"ה הופך את הסדר ומפסיק את

המטר (1) ואת הברד (2)  ואת הקולות (3). "וירא פרעה כי חדל המטר.."  כאן מגלה לנו הפסוק את

היסוד: נזכור כי במצרים  היאור (הנילוס) הוא שהשקה את כל ארץ מצרים. פרעה דאג שכולם יזכרו

כי הוא עשה את היאור (וגם את עצמו) שהרי הוא החזיק את  עצמו כאל. היאור והתלות בו הייתה

כל העוצמה של פרעה, מאחר וכל כלכלת מצריים הייתה תלויה בו. והנה בא משה ומוריד גשם מהשמיים

והעם במצרים נכח לראות כי יש עוד מקור למים מלבד היאור. זה הכניס את פרעה ללחץ עצום ולהצהרה

כי "ה' הצדיק" ולהבטחה כי ישלח את בני ישראל. והנה – הוא רואה כי חדל המטר,  כי הסכנה לכסא

ולממלכתו עברה, והוא ממשיך כמו תמול שלשום. לא הברד הקשה שהרס את המדינה  ואת התושבים

ואת כל הבהמות הדאיג אותו (כפי שגם משה חשב והתפלל בהתאם) אלא ה"תחרות" מהשמים על השליטה

וההשפעה על כלכלת מצרים – זה מה שמפריע לפרעה, כפי שהפסוק מגלה לנו – כאשר אנו מעיינים היטב

"בין השורות".

ארמי עובד אבי…בקטע זה פרעה זוכה לקצת מחמאות מאחר והוא ביקש  להרוג רק את הבנים:

שפרעה לא גזר אלא על הזכרים בלבד ולעומתו לבן ביקש לעקור הכל. הפשט האמיתי הוא כי

פרעה היה רשע עצום עם מחשבות זדוניות ביותר, לא מאהבת הבנות הוא לא הרג אותן, הוא רצה לפגוע

בנשמה וברוח הקודש של עם ישראל, וכך הייתה תכניתו- להרוג את כל הזכרים, הבנות ירצו איכשהו

להינשא וייאלצו לקחת בנים מצריים כבעלים. הילדים שיוולדו יהיו יהודים לכל דבר מאחר והאמא

היא בת זרע קודש של יעקב אבינו. פרעה ידע היטב כי לא יוכל לנצח את הברית של הקב"ה בסנה כי עם

ישראל  ישרוד לעולם, בגלל זה הוא לא ניסה זאת באופו כולל  (כפי שתכנן לבן הארמי  [נבל הרמאי =

הרב אריאלי - ראש ישיבת "מרכז הרב"], אלא פרעה רצה כי הילדים היהודיים האלו יקבלו את דת

המצרים ויעבדו עבודה זרה וכך ייאבדו – חס וחלילה – במשך הזמן כל זיקה למסורת הקדושה שעברה

עד כה מדור לדור החל מאברהם אבינו. הוא רצה לטמא ולעקור את נשמת העם. (בית הלוי)

שאלת הבן ה"תם" – מה זאת?  בדרך כלל אנו מייחסים שאלה זו – כמו שאלת יתר הבנים בהגדה –

לנושא קרבן פסח ועבודת ליל הסדר. כאשר אנו מתבוננים בפסוקים המובאים בהקשר לשאלת

התם אנו רואים כי הוא בכלל אינו שואל על פסח. שם בפרשה מדובר במצוה של פדיון פטר חמור.

וזה עוד יותר מפליא: במה זכתה דווקא מצוות פדיון פטר חמור – שהוא כידוע בהמה טמאה – לאזכור

של יציאת מצרים. ישנם מצוות רבות בתורה בהן נזכר הנושא של יציאת מצרים אז מה המיוחד במצווה

זו? ומה הקשר דווקא לחמור? (ספורנו): כי היה רכוש רב במצרים ובני ישראל לא הצליחו להוציא הכל

בעגלות שלהם, ואז העמיסו את כל רכוש מצרים על החמורים  ("וינצלו את מצרים").

כל נושא הבכורים הוא עניין מרכזי בכל סיפור יציאת מצרים. בתחילה משה מתריע "אני הורג

את בנך בכורך" , "בני בכורי ישראל". המצרים נמשלים לחמורים "שבו לכם פה עם החמור" – עם

הדומה לחמור. פרעה היה בכור ובכורי מצרי הם כמו חמורים. וכאן מתגלה המאבק: פרעה יכל היה

לפדות את עצמו בשה (מצוות פטר חמור: פודים את החמור שאי אפשר להקריב על המזבח על ידי שה)

אם היה משלח את בני ישראל  ("שה פזורה") היה ניצל, אבל הוא לא השכיל ואז נגמר דינו "ואם לא

תפדה וערפתו". פרעה היה קשה עורף ולא היה מוכן להכיר במלכות שמים - "מי ה' שאשמע בקולו וגם

את בני ישראל לא אשלח". ו"בני בכורי" הקטן שהוא ה"מעט מכל העמים" ניצח כאן את פרעה הענק.

ללמד אותנו כי בכור בישראל תפקידו לא להיות החזק והגדול אלא המקורב ביותר לקב"ה, להיות קדוש.

עקב זה היו מאבקים על הבכורה מאז בריאת העולם ולא תמיד הגדול היה המנצח: קין מול הבל, עשיו

מול יעקב, ראובן (ויהודה) מול יוסף, אפרים ומנשה ועוד ועוד.

"הן בני ישראל לא שמעו בקולי ואיך ישמעני פרעה..?" מה השאלה  הרי כתוב במפורש כי "בני

ישראל לא שמעו.. מקוצר רוח ועבודה קשה? אבל לפרעה בוודאי לא הייתה בעיה של עבודה קשה אז למה הוא

לא שמע בקול ה'? אלא העבודה אצל פרעה ובכל מצרים הייתה שיטה  כדי שהעם לא יהיה "ראש גדול" עבודת

פרך במשך כל ימי השבוע  והתנאים הקשים גרמו לכך כי העם היה  עייף -  לא פיזית אלא נפשית- ולא הייתה

להם  האנרגיה והרצון לחשוב כלל על דברים רוחניים. מי שעבד קשה קבל קצת יותר לחם ואולי גם קידום

(שיטת "סוס ורוכבו") פרעה רצה לדכא כל ניסיון של חשיבה בכיוון רוחני עד כדי שהוא לא איפשר  להם לבכות

ולא לנוח ובגלל זה פרעה לא רצה לשמוע כלל, כי משה  יוציא אותם 3 ימים למדבר לזבוח לה'. לא שלושת ימי

העבודה הטרידו את פרעה אלא עצם המחשבה לעבוד עבודה לבורא העולם. זה היסוד למה פרעה הגיב על בקשת

 משה בפקודה "תכבד העבודה". דיכוי נוסף כדי שלא יעלה על דעתם מחשבה נוספת בכיוון הזה. וזאת הסיבה

שפרעה לא שמע בקול ה' עקב העבודה". התפישה שהעיקר בעולם זו עבודה וחומריות לא נתנה לפרעה להקשיב

למשה . יצויין כאן כי משה אף פעם לא דיבר ולא ביקש להוציא את בני ישראל כלל ממצרים, אלא כל

הויכוחים עם פרעה היו על עבודת ה' במדבר בצורה זו או אחרת (כמה זמן, כמה ירחיקו,"מי ומי ההולכים" וכו')