הערה: החומר לא עבר הגהה סופית. 

בס"

"למה "משה רבינו" ולא כמו אצל  כ ל   יתר הרבנים בכל הדורות: "רבינו משה"?

הסיבה היא היסטורית הגיונית: כל אדם  בכדי לזכות בתואר "רב" חייב ללמוד תורה במשך

שנים רבות, להצטיין במידותיו ובהתמדה ואז לעבור מבחנים ו"שימוש" אצל רבנים. אך משה, לעומתם, לא היה יכול לעבור את התהליך מאחר והתורה ניתנה רק מאוחר יותר בסיני, וזאת אחרי שהוא כבר היה המנהיג והמורה של עם ישראל. התורה המהווה בסיס לרבנים לקבלת התואר "רב" לא הייתה קימת בעת "מינויו" של משה בסנה. הוא נבחר על ידי הקב"ה בעצמו לשמש כ"רב" אי לכך הוא היחידי "ששמו הולך לפניו" - לפני התואר.

מה המקור של מצוות "ארבע כוסות"

לפני שניגש להסביר כל מיני טעמים למצווה זו, נשאל מה המקור של מצווה זו המהווה אבן יסוד בכל ליל הסדר ולגביה נקבעו הלכות מאד ייחודיות שלא מוזכרות כמעט באף מצווה אחרת?  הדבר  מוזכר בירושלמי (מס' פסחים פרק י') כאשר ר' יוחנן טען: כנגד ארבעת הגאולות (ארבעה לשונות גאולה בפרשת "וארא" : "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי"). לעומתו רבי יהושע בן לוי טוען כי הסיבה היא כנגד ארבעת ההזכרות של המילה "כוס" בחלומו של  שר המשקיו של פרעה בסיפור של יוסף הצדיק בפרשת וישב.יש גם דעה, כי אנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבעת כוסות התרעלה של הגלויות: בבל, פרס, יוון ורומי.

מה הקשר בין ארבעת הכוסות בחלומו של שר המשקים ליציאת מצרים?

בפרשת וישב - כאשר מסופר על חלומו של שר המשקים - מוזכרת המילה "כוס" בסה"כ ארבע פעמים.  לפי חלק מהדעות זה אחד הרמזים למצוות ארבעת הכוסות שאנו מצווים לשתות בליל הסדר ולברך עליהן. ושוב נשאלת השאלה: "מה הקשר"? היום הסמל של כל מדינה הוא הדגל. אך בעבר היו לכל מלכות סמלי מלוכה מיוחדים: לאחשוורוש היה לו "שרביט", לשלמה המלך היה "הכסא" ובמצרים סמל המלוכה וכח השלטון הייתה ה"כוס". כאשר רק לפרעה בלבד היה ה"כוס" ולעומתו ליוסף – כמשנה למלך – היה "גביע".כנגד הכוס הזו של פרעה במצרים, ששימשה מקור לכל גזרות העינוי והשעבוד, אנו מברכים את הקב"ה על הגאולה ועל הפיכתנו משבט עבדים מוכים לעם עצמאי. ולא רק  לעם כמו כל יתר העמים, אלא לעם סגולה, לעם הנבחר, לעם שקבל את התורה במטרה להיות "אור לגויים".

למה נקראת הכוס החמישית "כוס של אליהו?"

כאמור אנו שותים את ארבעת הכוסות לזכר ארבעת לשונות הגאולה:"והוצאתי" מהעינויים "והצלתי" מהשעבוד "וגאלתי" זרוע נטויה "ולקחתי": מתן תורה וקבלת עול מלכות שמים. אבל הרי יש עוד לשון גאולה בהמשך: "והבאתי..." - אז למה לא נקבעה חובה גם על כוס חמישית? התשובה היא שהדינים של ליל פסח נקבעו על ידי חז"ל בתקופה אחרי החורבן והם לא ראו מקום לקבוע ברכה על עבודת בית המקדש בעת הזאת. מאידך אי אפשר להתעלם מקיום הפסוק והציפייה לגאולה העתידית – במהרה בימינו – בה אנו שוב נחזור לקיים את מצוות קרבן פסח בבית המקדש כהלכתה.  לפי זה היה מקום גם בזמן של הגלות לברך על כוס זו. הכלל הוא כשקיים ספק בגמרא שלא נפשט להלכה, אומרת הגמרא התרוץ הידוע: "תיקו". הכוונה: אין הכרעה [אך ממשיכים ללמוד.... ולא נעצרים עקב חוסר הכרעה..] לגבי הביטוי "תיקו" נאמר, כי אלו ראשי תיבות של: תשבי יתרץ קושיות ובעיות". עם הגאולה יבוא

אלי-הו ה"תשבי" ויכריע אם לברך על כוס חמישית, אם לאו. ועקב כך נקראת כוס זו: "כוס של אלי-הו".

מתוך הספק הזה אנו נוהגים לשים גביע באמצע שולחן הסדר ומוסיפים בכל אחת מארבעת הכוסות -שאנו מוזגים לעצמנו - גם מעט יין לכוס של אלי-הו, אך  ל א  שותים אותה (עדיין). בכדי לא לבייש את ה"כוס של הספק", אנו מכסים אותה אחרי ליל הסדר ומברכים עליה למחרת היום ל"קידושו של יום".

מה הסיבה שרבי אליעזר בן עזריה התלהב מלימודו של בן זומא לגבי קריאת שמע?

ראב"ע התווכח עם חבריו על השאלה, האם צריך לספר ביציאת מצרים רק ביום פסח או גם בליל פסח, והדרשה של בן זומא הכריעה את הכף לטובת דעתו של ראב"ע.  לכן, בחג הפסח הבא, ישבו החכמים בבני ברק וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה. כנראה שבאותו הלילה זכו ראב"ע וחבריו להבין חידושים גדולים בסיפור יציאת מצרים, ואולי גם לקשר אותם לגאולה שקיוו לה באותו הזמן (הגאולה מהשיעבוד לרומי); ובסוף הלילה, כשאמרו להם תלמידיהם "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", אמר ראב"ע "אני כל כך שמח שבן זומא דרש את הדרשה שלו - בזכותו זכינו לעסוק ביציאת מצרים לילה שלם, ולהבין דברים שמעולם לא היינו זוכים להבין בזמן אחר".

יש לנו סימנים רבים בליל הסדר המזכירים לנו את כל מהלך השעבוד והגאולה, אז למה אין לנו זכר ל"רכוש הגדול"?

לצערנו נשארו לנו צלקות ו"זיכרונות" מהצרות במצרים עד עצם היום הזה כפי שאנו מזכירים ישר בתחילת ליל הסדר: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". לאור זה אנו אוכלים מרור ו"לחם עוני" ומזכירים לעצמנו כי אנו עדיין רחוקים מהמצב האידיאלי והרצוי שהובטח לאברהם אבינו. אבל מה"רכוש הגדול" לא נשאר זכר....

לבן הארמי "ביקש לעקור את הכל"

מה המקור של טענה זו ומה הקשר ליציאת מצרים? המדרש מספר על הניסיון של לבן להרעיל את אליעזר, עבד אברהם, שנשלח כדי לקדש אישה ליצחק ואז –לו היה מצליח - יצחק מתוך הספק ההלכתי לא היה יוכל להתחתן לעולם עם אף אישה וכך לא יקום עם ישראל בכלל. אבל היה  ניסיון נוסף של לבן,  עליו מספרת התורה:בעת הרדיפה אחרי יעקב והברית שהם כרתו בעת הפרידה, מציע לבן להישבע בשם "אלו-הי אברהם ואלוהי נחור ישפטו ביננו". המגמה ללבן הייתה לערבב בין העמים ולטשטש כך את הזהות היהודית של עם ישראל. אך יעקב נשבע ב"פחד יצחק אביו" כדי שיהיה ברור כי עם ישראל מופרד באופן מוחלט מכל יתר העמים. הצרה היא שלבן בכל זאת הצליח והתורה מעידה כי למקום הזה קוראים "יגר שהדותא" בלשונו של לבן ולא שם בלשון הקודש [דרך אגב: אלו המילים היחידות בתורה בארמית]

     וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאר לְדָם

מה הייתה המטרה של מכה זו, אשר בסופו של הדבר נמצא איכשהו פתרון למצרים לדאוג לעצמם למי שתייה [ולו באמצעות רכישתם במחירים גבוהים מיהודים]? כידוע, במצרים לא ירדו גשמים אלא הנילוס (היאור) השקה את כל השדות והיה מקור החיים. לא פלא שפרעה – אז השליט על חלק ניכר מכל האזור – מתוך גאווה והתנשאות הצהיר: "אני היאור ואני עשיתיני". כביכול שהוא הא-ל שברא את העולם, את עצמו ואת היאור ,מקור ה"גשם"יות המצרית. בתוך היותו "אל", הסתיר פרעה את הצרכים הגופניים שלו וחקק חוק, כי אסור לכל מצרי לצאת מביתו עד אחרי עלות השחר. בזמן הזה הוא טבל ביאור ועשה שם צרכיו. אי לכך דורש הקב"ה משה: לֵךְ אֶל פַּרְעה בַּבּקֶר הִנֵּה יצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר  נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: משה מפתיע ומביך את פרעה ומגלה את הסוד הכמוס ביותר. בל נשכח כי כאות ל"אלוהותו" אסר פרעה על בניית שירותים בארמונו... והנה בא משה ומאיים להפוך את היאור לדם, דבר אשר עלול לגלות לכל העם את הסוד הכמוס ביותר בכל מצרים. בהיותו בתוך היאור, ראה פרעה רק את תמונת עצמו משתקפת בתוך המים, תופעה אשר חיזקה את גאוותו עוד יותר, גם דבר זה ייפסק עם הפיכת הנילוס לדם והוא כבר לא יראה אל דם.. אך ה"מכה בפטיש" הייתה מכת הברד שפתאום מגלה למצרים שיש מקור נוסף למים: למעלה, בשמים, והעם התחיל לשאת את עיניהם לשמים והשכילו להפנים את קיומו של הקב"ה היושב במרומים: מכה ניצחת למעמדו של פרעה ה"כל יכול".

המשקפיים המעוותות של פרעה...

כאמור לעיל, לפרעה היה חשוב שכל העם יאמין כי היאור הוא מקור הברכה הגשמית הבלעדי.

וַיַּרְא פַּרְעה כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקּלֹת  הוא מבקש ממשה במכת הברד לגרום להפסקה מיידית של הברד בכדי למנוע מהעם לשאת את תפילתם לשמים לגשם (מטר): וַיַּחְדְּלוּ הַקּלוֹת (1) וְהַבָּרָד (2) וּמָטָר (3) . אבל פרעה, שהיה מוטרד רק מהגשם, רואת את המציאות בדרך הפוכה:וַיַּרְא פַּרְעה כִּי-חָדַל הַמָּטָר (3) וְהַבָּרָד (2) וְהַקּלֹת (1)

במה זכינו להיגאל ממצרים? טענת המלאכים הייתה: "אלו ואלו עובדי עבודה זרה" !

ענה להם הקב"ה: גם אם עובדתית הטענה היא נכונה, אך לבני ישראל ישנם שלוש תכונות שאין למצרים: גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים (גבר). וזאת השיגו על ידי ששמרו ולא שינו את שמם, לשונם ומלבושם. דבר זה מרומז – בעיקר בהקשר זה – בפסוק "ויבא יעקב שלם עיר שכם...". שמירת המסורת והמידות הטובות, הם הם "כרטיס הביקור" של עם ישראל. אנו פוגשים את הרעיון הזה שוב במפגש של יוסף עם אחיו, אשר היו בטוחים שהוא, אם הוא בכלל עדיין חי, הוא בוודאי התבולל עם המצרים. אך הוא מסביר להם "אני יוסף.." הוא לא שינה את שמו ל"צפנת פענח" (כפי שפרעה קרא לו). ועל הקריאה: "גשו נא אלי" מסביר לנו רש"י שהוא הראה להם כי הוא מהול ושמר על צניעותו באמצעות מלבוש הולם (בנוסף לפרשיה של אשת פוטיפר). הוא דיבר עימם בלשון הקודש וכך נשאר גם הוא שלם כמו אביו. "זו" – אומר הקב"ה למלאכים המקטרגים על עם ישראל בזמן הגאולה – "הסיבה שהם ראויים להיגאל"

יורשה לי כאן תוספת אישית: לעניות דעתי זו בדיוק הבעיה של דורנו הסובל מההתבוללות יותר מאשר כל קללה אחרת: לצערנו מבקשים בני ישראל רבים להידמות לאומות העולם וללכת ב"דרכי האמורי": מאמצים שמות לועזיים, השפה היא גסה ולא נקייה והלבוש לא צנוע. ומכאן ההתבוללות עם הגויים ותרבותם הקלוקלת – לא עלינו -לא רחוקה, ה' ישמור! כל זו היא תוצאה של דור רביעי בארץ, אשר לאט לאט עזבו את מסורת אבותם. בוודאי זכור המשל הידוע של הידרדרות הדורות מהחכם לרשע דרך התם עד אשר כבר אין יודע לשאול... נתפלל בחג הגאולה זה כי ה' ייתן בלבם של אחינו הטועים/תועים [אך לא נשכח כי הם תמיד אחינו!!] תבונה, רצון והכח לרצות למצוא את הדרך הנכונה אל ה"אור החדש אשר יאיר על ציון" שיביא לנו את הגאולה השלימה ואז נזכה להקריב קרבן פסח כהלכתו -  א  מ  ן