הערה: החומר לא עבר הגהה סופית.

בס"ד

"ותרא והנה נער בוכה..."

לגבי הצלת משה מתוך התיבה על ידי בת פרעה ישנן מספר תהיות:

למה מכונה תינוק בן שלושה חודשים בשם "נער"? מה הסיבה שהתורה רואה צורך לציין ולהדגיש כי התינוק בוכה – הרי זה דבר טבעי ביותר וכידוע אין ולו אות אחת מיותרת בתורה הקדושה?

אלא לפי פירוש אגדי יפה מתייחסת המילה "נער" ליוסף הצדיק דווקא שלגביו מופיע בתורה הביטוי:"והוא נער את בני זלפה

 ובני בלהה נשי אביו". כידוע כאשר תינוק אחד שומע, כי תינוק אחר בוכה הוא חיש מהר "מצטרף" אליו. זו  הייתה  - לפי המדרש -

גם התחבולה של המצרים: כדי לגלות איפה מסתתר תינוק  יהודי, הם באו עם תינוק משלהם וכאשר ההוא בכה, "ענה" לו התינוק

העברי ונהרג. באותה מידה שמע משה בתיבה את הבכי של יוסף הצדיק, שהוחבא על ידי פרעה בנילוס (יאור) כדי שבני ישראל לא יעזבו את מצרים [יוסף השביע את בני ישראל כי בבוא עת הגאולה  לא יעזבו את מצרים ללא ארונו!!]. יוסף ידע כי משה רבינו - בעת יציאת בני ישראל - אמור לטפל בארונו ועכשיו הוא חושש, כי משה ייהרג ביאור והוא לא יגיע לקבורה בארץ ישראל והתחיל לבכות. משה בתיבה שומע את הבכי של יוסף והתחיל גם הוא לבכות...

"ותשלח את אמתה ותקחיה"

מצאנו מספר פירושים למילים אלו בין מפרשי המקרא - להלן אחד מהם מעולם החסידות: בתיה - הבת של המלך פרעה - מבקשת לקבל לידה בכל מחיר את התינוק הבוכה במים. היא רואה כי הוא במרחק רב ממנה ואין כל סיכוי שהיא תגיע אליו. מתוך כמיהה וגעגוע היא עושה פעולה של הושטת ידיים בתפילה וזעקה של רצון כביר מכל  הלב להגיע לתינוק. – ואכן קורה הנס  ש"ידה התרברבה" [רש"י במקום]. ו"אמתה" (לשון "אמה" יד) נהייתה ארוכה ובתיה השיגה את מבוקשתה. באותה מידה. יהודי המשוכנע מצדקת שאיפותיו, יעשה הכל אשר  לאל בידו כדי להתאמץ בהשגת הדבר.אם אכן כוונותיו אמיתיות וטהורות, הוא עשוי להגיע לדרגה של סייעתא דשמיא ואכן תתגשם בקשתו.

ושאינו יודע לשאול..את פתח לו!  (פרוש קדמון – הגדה "תורת חיים")

נשאלת כאן שאלה מתודית/חינוכית: איך "פותחים" נושא לפני אדם שאינו יודע לשאול? [אולי לפני הבאת התשובה ארחיב

את השאלה עם רעיון שטרם מצאתי במפרשים: הוא לא יודע לשאול – פרוש הדבר הוא אינו   א ו ה ב  לשאול על משקל  הפסוק בספר בראשית:"והאדם ידע את חוה אשתו". בכדי לדעת צריך שהנושא יהיה קרוב (אהובה) ללבו של האדם אחרת הוא אולי מכיר את הנושא ידיעה אינטלקטואלית אך הוא אינו  מחובר (אהוב) אליו.] התשובה לבן שאינו יודע לשאול ניתנת בכמה מקומות במרוצת ליל הסדר,שכולם למעשה נושא אחד בדרכי חינוך: המחשה!. לא מדברים אלא להסברים מצרפים פעולות ומעשים:מגביהים את קערת הסדר ב"הא לחמא עניא", מראים ביד את המרור ואת המצה ובזמן שבית המקדש היה קיים גם הגביהו והראו את קרבן הפסח  - שנזכה גם אנחנו במהרה בימינו!! אחרי המחשת הנושאים המדוברים, הילד לא רק ירצה לקבל הסברים אלא יאהב לשמוע את כל סיפור יציאת מצרים וזה הרי עיקר מצוות הלילה.

וירעו אותנו המצרים .... (רש"ר הירש ורשב"ץ)

למעשה הלשון של הפסוק קשה: היה צריך להיות כתוב  - כפי שנאמר בפ' חוקת - "וירעו   ל נ ו   המצרים? אלא למרות שבני ישראל לא שינו לא את שמם, מלבושם ולשונם הם לא הצליחו לשמור על ייחודיותם כבני אברהם העברי (הוא מ"עבר" זה וכל העולם מה"עבר" השני) והידרדרו עד ל-מ"ט שערי טומאה. כל זה מצביע על ההשפעה של הסביבה המקולקלת על בני ישראל במצרים. מובן מאליו,

כי שהייה של 7 דורות במשך 210 שנה השאירו את רישמם העמוק וזאת למרות הדיכוי והשעבוד הקשים. והתוצאה לא איחרה לבא: חלק לא קטן מבני ישראל במצרים התקלקלו במידות והפכו - פשוטו כמשמעו - ל"רעים" איש לרעהו. ישנם מדרשים על ה"עליתה העשירה במצרים" שבחלקה אף הייתה מקורבת למלכות הרשעה. לדוגמא: דתן ואבירם וחבריהם . וזה פשר הפסוק שהמצרים הפכו חלק מהיהודים ל"רעים". אלו ארבעת החמישיות שנהרגו בימי מכת החושך (וחמושים יצאו בני ישראל ממצרים" קרי: אחד מחמישה יצאו וארבעת האחרים מתו ונקברו בימי החושך, וכל זאת כדי שהמצרים לא יגידו: כפי שאנו מוכים גם הם מתים.(רש"י)

השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין (הרב זמיר כהן שליט"א)

נתבונן במשמעות הפנימית/העמוקה של המושג "בני חורין".המילה בני חורין כוללת בתוכה את המילה "חור" המרמזת מתוך אותיותיה על המילה "רוח" (סדר אותיות ההפוך).  משמעותה של המילה "חור": הרוח [הדבר הרוחני] מחזיק את החומר ולא כפי שאנו רגילים לחשוב, ההיפך. הדוגמא הבולטת לכך הן לוחות הברית שהאותיות "ס" וכן "ם" בנס היו עומדים. דהיינו החלק האמצעי של אותיות אלו עמד בפי  עצמו באוויר מהיותם הלוחות מפולשות מצד לצד. "בן חורין" הוא לא מה שהעולם חושב:עצמאי, חופשי מכל התחייבות ויעשה מה שהוא רוצה כדי להרגיש את חרותו! יעיד על כך אחד מה-BEATLES אשר כבשו את עולם המוזיקה בזמנו. לפני מותו הטראגי הוא הכריז:"חשבתי שיש לי הכל, אך למעשה לא היה לי ולא כלום"! זוכרים את שלמה המלך?:"הבל הבלים הכל הבל" "בן חורין" הוא אדם שהרוח עוטפת את הגשמיות שלו מרגע שהוא פוקח את עיניו בבוקר עד שהוא נרדם. אין ולו שנייה אחת ללא פעולה, מילה ואף מחשבה אחת שהיא לא תחת ה"חופה" הפרושה מעליו כיהודי מקיים מצוות הבורא. אשרי האדם המרגיש את הרוח (ה"הילה"??) העוטפת אותו תמיד!

למה מצוה של אכילת מצה דורשת סילוק מוחלט של כל החמץ?

אנו מכירים ציוויים רבים, אך באף אחד לא מצאנו איסור "בל ייראה ובל יימצא" בזמן המצווה אלא במצה בלבד? חייבים לאכול בשר כשר, אך מותר שיהיה גם בשר אחר בבית אסור לאכול ביום כיפור, אך מותר שיהיה אוכל בבית, יתירה מכך: מותר לראות ואף לגעת בו ועוד. פשר הדבר הוא המשמעות הפנימית של המילים מצה ו-חמץ! חג החרות בא להמחיש לנו, כי כעם ה', עלינו לדעת פרופורציות. הדבר הגרוע מכל הוא הגאווה, ההתנשאות אחד על חברו, במיוחד כאשר אין כל בסיס לכך. וההוכחה: גדול האדם של כל הזמנים: משה רבינו, המכונה בתורה: "...ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" ובוודאי היה למשה במה להתגאות, לו רצה בכך.) נשים לב לצורה החיצונית של המילים "חמץ" ו-"מצה": שתיהן מורכבות מהאותיות "מ" ו-"צ", כאשר במקום אחד אנו מוצאים את האות "ח" ובשני את האות "ה". אך גם שתי אותיות שונות אלו הן כמעט זהות: ההבדל הוא מזערי: האות "ה" תפחה מעט והפכה ל-"ח". נתבונן לרגע בצד החומרי של הדבר: מאיזה חומרים מכינים חמץ ומצה? הלא גם החומרים הבסיסיים הם ממש שווים:  קמח ומים. אז מה בכל זאת הבדל? המצה מראה לנו את האמת הפשוטה: אני עשויה מקמח ומים ותו לא. זה מה יש! החמץ, לעומת זאת, תפח ונהיה גדול וגבוה ומשקר לנו ומראה לנו צורה שאינה תואמת את צורתו וגודלו הבסיסי. הגאווה (תיפוח) גורמים לשקר. ולהוכחה נראה מה קורא במבט הפנימי: מיד עם התיפוח האות "ח" כבר אינה מסתפקת במקומה המקורי בסוף המילה אלא "קפצה" מתוך גאווה לראש!!! וזה החטא של האות "ח": האדם המתנפח ומתמלא גאווה חושב שהוא כה חשוב שמגיע לו להיות ראש, הוא מתגאה על אחרים למרות שבסיסו בדיוק כמו כולם. (זוכרים את האותיות הבסיסיות: מ ו-צ?). דבר זה פסול מעיקרו. אי לכך חמץ ומצה אינם יכולים לשהות בכפיפה אחת וזאת בניגוד לבשר כשר לצד בשר טריפה. יש לבער ולהשמיד כל זכר של הגאווה לא רק שלא יימצא אלא אפילו שלא ייראה  בך. בל נשכח שמותר ללכת לעיר העתיקה בירושלים ולראות חמץ [קריא: מידות רעות] של הגויים, אבל אסור שהמידות הרעות יהיו אצלנו ולא חשוב באיזה מחמשת החושים אנו נתקלים בהן. לא רק "בל יימצא" אלא "שקץ תשקצנו", אפילו "לא ייראה" ובמושגים שלנו: לא יעלה אפילו במחשבה. הלוואי

למה בביעור החמץ אנו מכריזים כי אם - חס וחלילה - יימצא אצלנו חמץ בפסח, אנו כבר הפקרנו אותו לפני   כן "עפרא דארעה"?

ראשית פירוש המילים: אנו - מלבד המכירה של החמץ הידוע לנו - מפקירים כל חמץ שעלול להימצא אצלנו כעפר של האדמה. וכאן יש לשאול: מה הקשר בין העפר לחמץ למה לא מפקירים את החמץ למשל למים שבים שגם הם הפקר ואפילו קיים בעולם במידה הרבה יותר רבה מאשר העפר? אנו פוגשים את העפר כמכשיר לענישה אצל המצרים שאחרי מות יוסף הצדיק התחילו מתוך רוב גאוותם להתנשא על בני ישראל (הבה נתחכמה לו...). הם לקו בעפר במכת כינים ובמכת שחין. אבל כבר בבריאת העולם אנו רואים כי הבורא מעניש את הנחש באמצעות העפר: ועפר תאכל כל ימי חייך" וזאת אחרי העונש הכבד:"על גחונך תלך..".  לפני שהנחש פיתה את חוה ועמה את אדם הראשון להיות "כאלוקים יודעי טוב ורע" הנחש היה הולך זקוף כמו האדם והיו לו רגליים. אך הנחש, שהוא ההתגלמות של היצר הרע בעולם, הצליח להוריד את האדם מהדרגה העליונה של ידיעה מוחלטת של אמת ושקר [עץ הדעת] - שהן אבסולוטית בעולם ללא כל וויכוח - אל הדרגה הנמוכה יותר של "יודע טוב ורע" שהיא אינדיווידואלית וניתנת לפירושים – כאמור נענש קשות. מה שנראה טוב בעיני האחד, ייתכן שיהיה הרע המוחלט בעיני השני. ולא חסר דוגמאות בעולם החל מהקניבאלים עד המתאבדים של החמס שהכריזו על ג'יהאד....

אחרי חטאו הבין האדם פתאום את משמעות  הדבר המכונה "רע". הוא עשה דבר שאסור היה לעשותו ועכשיו הוא מבין ומרגיש כי קיימת לצד "אמת" ו"שקר", שהם ערכים אבסולוטיים, גם ראייה אישית של אחד. לפי זה האדם מסווג את מעשיו בהתאם להבנתו והשקפת עולמו ב"טוב" א "רע". הוא מכיר כעת הרגשה חדשה של מצפון המבשרת לו לראשונה כי משהו לא בסדר. הוא מרגיש ערום כי העטיפה של שלימות ותמימות - שהייתה לו עד כה - נעלמה עם הידיעה כי עשה דבר אסור. כרגע הוא ערום כמו הנחש, גם אם משמעות המילה היא שונה אצל כל אחד מהשניים. הנחש נענש בכך שיזחל כל חייו קרוב מאד למזון שלו, רק כדי שלא יצטרך לבקש ולהתפלל על מזונו. זאת בגלל שהוא קלקל בבריאה וגרם - בין היתר - לכך כי האדם לא יחיה לצמיתות אלא 120 שנה בלבד.

העפר מסמל ענוה. כולם דורכים על העפר - הוא הדבר הנמוך ביותר. מידת הענוה היא ההיפך הגמור של הגאווה, שהיא כאמור המידה הגרועה ביותר, היא שורש של כל המידות הרעות. (ראה מאמר לעיל) וזאת בודאי הסיבה לכך שהרמב"ם רק בנושא מידת הגאווה בלבד משנה את הנחייתו הכללית של "דרך האמצע" (ראה הלכות תשובה) ודורש מבעל הגאווה המבקש לחזור בתשובה לנהוג בקיצוניות ההפוכה, דהיינו להיות "סופר=ענו". ראה גם בסוף תפילת העמידה:"ונפשי כעפר לכל תהיה". רק כך יש לאדם סיכוי לצאת ממצבו הקודר ולהתחיל חיים מתוקנים. לסיכום:זה המסר העיקרי של חג הפסח: להיות בן חורין ברוח התורה: באמת ובענוה. החמץ מסמל כאמור את הגאווה (תפוח ). על מנת להתחזק בדרך הנכונה, אנו מבטלים את החמץ (גאוה) כעפר הארץ שהוא כאמור - ונחזור על כך שוב ושוב - סמל של הענוה. אשרינו - "אשרי העם שכה לו".

"ויאמר.. אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמור"

למה מוזכר דווקא כאן, כי הדיבור היה בארץ מצרים? הרי הם כבר שם 210 שנה ובאף מקום אחר לא נאמר כי המדובר בארץ מצרים, דבר שהוא ידוע ומובן מאליו?. אלא האמת היא כי הקב"ה אינו מיחד את דיבורו אל האדם מחוץ לארץ ישראל אלא לצורך הבאת הגאולה בלבד. וכאן עם המצוה הראשונה של קרבן פסח, מתחיל תהליך הגאולה בפועל, כך שיש צורך והצדקה להשמעת דבר ה' מחוץ לארץ ישראל. (כמו גם במספר מקרים בודדים נוספים בתנ"ך)

"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ולא מלאך.."

למה דווקא במכת בכורות היה צורך בבצוע הדבר על ידי הבורא בעצמו? הרי מלאך מוות מכיר את מלאכתו מפעילותו של כל השנה ויכול בקלות לבצע את המשימה ולהרוג את הבכורים? ולמה בניסים גדולים בהרבה בעשר המכות לא צוין כי הקב"ה בעצמו עשה את הדבר? אלא התשובה היא שרק הקב"ה - היודע עתיו וזמניו של כל אדם. – יודע למי הגיעה שעתו למות באותו לילה. היה חשוב בלילה זה שרק הבכורים ימותו, כפי שמשה הכריז לפני פרעה. אך כל אלה, שהגיע זמן למות באותו לילה והם אינם בכורים, היו מקטינים את גודל הנס בעיני המצרים לו היו נהרגים גם הם. אי לכך היה צורך בבורא העולמים בעצמו לפסוח על כל מי שאינו היה בכור ולהמיתו במועד אחר וסוד זה היה ידוע אך ורק לקב"ה ולא למלאך המוות.