"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא, ד-ה). '"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" – רב ושמואל, חד אמר דגים, וחד אמר עריות. מאן דאמר דגים, דכתיב "נאכל", ומאן דאמר עריות, דכתיב "חנם". ולמאן דאמר עריות הא כתיב "נאכל”? לישנא מעליא נקט, דכתיב (משלי ל, כ) "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און". ולמאן דאמר דגים מאי "חנם”? דהוו מייתין להו מהפקירא, דאמר מר: כשהיו ישראל שואבין מים, הקב"ה מזמין להם בתוך המים דגים קטנים בכדיהן. בשלמא למאן דאמר דגים, אבל עריות לא פריצי בהו, היינו דכתב (שיר השירים ד, יב) "גן נעול אחותי כלה" גו'. אלא למ"ד עריות מאי "מעין חתום"? מהנך דאסירין לא פריצי בהו. בשלמא למאן דאמר עריות, היינו דכתיב (במדבר יא, י) "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" על עסקי משפחותיו, שנאסרו להם לשכב אצלם. אלא למאן דאמר דגים, מאי "בוכה למשפחותיו"? הא והא הואי' (יומא עה,א). אמנם למסקנה לדעה שרצו דגים רצו גם עריות, אולם נראה שמדגישים בעיקר שרצו את הדגים, שלכן אמרו זאת במפורש. לפי זה אולי אפשר שזה דומה למחלוקת אחרת בעניין התלונות כאן: '"את הקשואים ואת האבטיחים" – רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן' (שם). שלמ"ד שלא טעמו במן את הטעמים האלו, כך זהו כמו בדגים שטענו על שלא אכלו במן טעם דגים (“אשר נאכל במצרים" משמע אכילה – בטעם, ולכן חלקו דווקא על 'חמשת המינים הללו' שזהו על חמשת הירקות, ולא על הבשר ודגים שנאמר קודם). לעומת זאת למ"ד שטעמו אבל לא מיששו את התחושה של הירקות האלו, סימן שהיה חסר להם התחושה, הצד של מגע הבשר, שזהו כעין שהתלוננו על איסור העריות, שלא יכולים לתת פריצות לתחושת המגע שלהם. נראה שאמנם נאמר שהתלוננו על הדגים ועל העריות, אולם אפשר שאין זה שהתלוננו כך כולם, אלא היו שהתלוננו על הדגים והיו שהתלוננו על העריות, שבמדרש מובאת מחלוקת מי היו המתלוננים: '"אספה לי" וכי לא היה להם זקנים קודם לכן? והכתיב בהר סיני (שמות כד, ט): "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו' ושבעים מזקני ישראל", והפרשה הזו אחר כך היתה, ואז היו הזקנים! אלא, בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים "ויהי העם כמתאוננים" נשרפו כולם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה... והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה שנאמר "וְהָאסַפְסֻף אשר בקרבו התאוו תאוה". מהו "והאספסוף"? רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא, אחד מהן אומר: אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים, ונאספין עמהם, שנאמר (שמות יב, לח): "וגם ערב רב עלה אתם". ואחד מהן אומר: "וְהָאסַפְסֻף" אלו סנהדרין, שנאמר "אספה לי שבעים איש". מה כתיב שם? "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" בקוצים שבמחנה. ומנין שאותן זקנים שעלו להר סיני נשרפו? שנאמר (תהלים קו, יח): "ותבער אש בעדתם", ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר (במדבר טו, כד): "והיה אם מעיני העדה נעשתה", וכתיב (ויקרא ד, יג): "ואם כל עדת ישראל ישגו"' וכו' (במדבר רבה טו,כד). ממילא יש מחלוקת מי היו המתלוננים, האם אלו הזקנים או הגרים. לפי זה נראה שגם התלונות היו ע"פ האדם, שלא נראה שאנשים גדולים כמו הזקנים יתלוננו על איסור עריות, אבל לגרים זה מתאים כיון שהגוים פרוצים בעריות ('רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם'. כתובות יג,ב), ולכן נמשכו אחר עברם. לעומת זאת יכול להיות שהזקנים התלוננו על טעם המאכל. לכן נראה שכמו במסקנה של הגמ' שלמ"ד שהתלוננו על הדגים התלוננו גם על עריות, ולמ"ד עריות לא נאמר שהתלוננו גם על דגים. כך גם כאן למ"ד גרים, הם התלוננו על עריות, שרק על זה התלוננו. אבל למ"ד זקנים הם התלוננו גם על דגים וגם על עריות, שאמנם על הזקנים קשה לקבל שהתלוננו על עריות, אולם בזקנים ישנם שני סוגים, כמו שמובא במדרש: 'וכה"א (תהלים עח, לא): "ואף אלקים עלה בהם ויהרוג במשמניהם" אלו סנהדרין, "ובחורי ישראל הכריע" אותן הבחורים שהיו קרוין זקנים, שכתוב בהן (ש"ב ו, א): "ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל"' (במדבר רבה, שם). ממילא על הסנהדרין קשה לומר שבכו על עריות, ולכן הם בכו על דגים ממש, ואילו הבחורים, שאף הם נקראים זקנים, להם הגיוני שבכו על העריות בשל שדמם חם ועדיין בעלי תאוה גדולה, ולכן התלוננו על איסור העריות (ואמרו זאת בלשון נקיה כראוי לבחורים שנקראים זקנים).