"וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו. יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה. כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" וגו' (ויקרא כה,ח-יג). יובל היא שנת החמישים, מה יש בשנה החמישים? נראה שהיובל מסמל זמן שנחשב עולם, שלכן היובל נקרא עולם ('"ועבדו לעולם" – עד היובל' [מכילתא שמות כא,ו]). היובל גם נחשב שנה קדושה "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (ויקרא כה,י) '"וקדשתם" – בכניסתה מקדשין אותה בב"ד ואומרים: מקודשת השנה' (רש"י). ביובל העבדים משתחררים והאדמות חוזרות לבעליהם המקוריים. לכן נראה שזה כעין מייצג עולם מתוקן, עולם קדוש, שלכן אין בו כלל קשר לעבדות (אלא עבדים רק של ה', "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" [ויקרא כה,נה]), וכל המציאות כעין חוזרת להתחלתה, לבעליה המקוריים – כמו שבהתחלה בכל העולם היה ברור שה' הוא הבעלים של כל העולם, וכעין ההתחלה הישרה לפני שאדם פעל בעולם לעוותו מישרותו. העולם מתקדש ומתיישר ע"י התורה – ע"י חיבור לדעת (רצון) ה', דבר זה מתגלה בחמישים שערי בינה: 'נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים"' (ר"ה כא,ב). לכן מ"ט שנים כנגד שערי הבינה שנתנו למשה, שמסר את התורה, שכך אנו מתקנים את העולם לה', ואז בשנה החמישים כעין מגיעים לשלמות המעלה של הקשר לה' כעין עולם מתוקן לגמרי בגילוי ה'. אולי לכן נאמר לאברהם שבנ"י ישתעבדו במצרים ארבע מאות שנה (“ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה”. בראשית טו,יג) כיון שאברהם נענש שזרעו יגלה במצרים: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך”' (נדרים לב,א). שבכל אלו יש פגיעה בקדושה בעולם, פגיעה בתורה (אנגרייא בת"ח), והתורה מביאה לגילוי ה' בעולם, וגם בזה פגם שהפריז על מידותיו של ה' – 'שהרבה להרהר על מדותיו של הקב"ה' (רש"י) שזה כפגיעה בגילוי ה' בעולם (שלא האמין בתמימות במדות ה'), ופגיעה בגילוי ה' מונעת הגעת אנשים ללכת אחר ה', שגם בזה פגם, שנמנע מלגייר אנשים. (אמנם כל אחד מאלו היה בזמנים אחרים, וכן זהו דעות אחרות בחז"ל, אבל יש בהם שורש משותף) שהשורש בכולם זהו מניעה מגילוי ה' בעולם בשלמות. לכן נגזר שבניו יהיו ארבע מאות שנה בגלות (אמנם בפועל היו מאתיים ועשר, אבל בגזרה נאמר ארבע מאות) שזהו שמונה יובלות (8X50=400), כרמז לאי תיקון העולם בקידוש השם (שלכן קשור לתורה המקדשת, ולקידוש השם ולתיקון העולם שהאנשים יבואו להתגייר) ושמונה מרמז על הברית שביננו (בנ"י) לה', שמתגלה בברית מילה שבגיל שמונה ימים. שמטרתנו בעולם היא לקדשו. לכן העונש על אי העשיה הזו באה לידי ביטוי בארבע מאות שנה בגלות, עבדים למצרים – להיפך מתיקון העולם שמתגלה בשחרור עבדים. וגלינו למצרים, כיון ש'אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א, ט) "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". ואמר ר' יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר (בראשית יב, כ) "ויצו עליו פרעה אנשים" וגו', נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"' (סוטה מו,ב). ריב"ל אומר שמי שאין לו מלוה יעסוק בתורה כליווי, ובנ"י השתעבדו במצרים ארבע מאות שנה כנגד הליווי של פרעה לאברהם. כך שנראה שכנגד שאברהם כביכול פגע בתורה וקידוש השם בעולם, שלכן נגזר עונש גלות, ופרעה שליווה אותו, עשה בזה כעין מה שהתורה גורמת שזהו כעין מלוה, שמונע פגיעה בעולם (כמובא בהמשך: 'אמר רב יהודה אמר רב: כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק'), שזהו שהתורה מתקנת את העולם, שזה ההיפך ממה שעשה אברהם שלכן נענש. לכן ראוי שיגלו דווקא לפרעה. שנת היובל נקראת כך ע"ש תקיעת השופר (רש"י. ויקרא כה,י), כך שנראה שבא לרמז על היובל שהוא כעין העולם המתוקן – כעין לעתיד לבא "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וגו' (ישעיהו כז,יג).