ליל פסח, הלילה הגדול של השנה. הארה אלוקית שהופכת לילה ליום. אור ה' בעצמו יורד אלינו, "אני ולא שרף אני ולא מלאך". לילה שבו נפתח השער לחירות הנפש. לא עוד עבדים לתאוות, למידות הרעות, לעצבויות. הלילה זה זמן חרותנו. ברגע אחד הפכו אותנו מעם של עבדים לממלכת כוהנים וגוי קדוש. מתרוממים טפח מעל הקרקע, חשים בקירבת ה' כמו שלא חשים בשום זמן אחר בשנה. רק פעם בשנה יורד אור כזה, צריך לחטוף אותו.

הלילה זה זמן חרותינו. חירות זה לא לעשות מה שמתחשק. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". השם יתברך שיחרר אותנו מכל שיעבודי הנפש ונתן לנו במתנה חירות אמיתית, חירות נצחית, לקיים רצונו ולעובדו בלבב שלם. לכן הדיברה הראשונה מעשרת הדברות היא "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לכן גם פעם בשנה, בליל הסדר, אנחנו אומרים הלל אפילו בלילה. להגיד תודה על הנס הגדול והעצום הזה שיצאנו מעבדות לחרות. מה זה חרות? זה להחליף חיים של תאוות והבלי עולם בחיים של נתינה וחסד, של אהבת הבריות.

כל הפסח זה לקבל נשמה חדשה, דעת חדשה, מוח חדש, זה רצון עז לגמור אחת ולתמיד עם החמץ שלנו, לצאת נקיים מכל התאוות והמידות הרעות. בפסח, אור החרות ואור הגאולה חודרים לכל פינות הנפש ומאירים את הרצון להיות סוף סוף בני חורין...

עבדים היינו לפרעה במצרים. היינו? האם באמת יצאנו לחופשי? "אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אימתי אתה גואלנו? אמר הקב"ה לכשתרדו במדרגה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם" (ילקוט הושע).

ריבונו של עולם, הגענו עד לתחתית, כבר לא יכולים יותר, תגאל אותנו!!!

אנחנו עדיין במצרים. אנחנו כל הזמן יוצאים ממצרים. היציאה ממצרים מלווה את האדם כל ימי חייו עלי אדמות. כל אחד והנסיונות שלו, כל אחד והמאבקים שלו. נאבקים על האמונה, על השמחה, על השלום בית, על החינוך ילדים, נאבקים בכעס, בגאוה, בתאוות אכילה, בשאר תאוות, במחשבות רעות, נופלים לבין המיצרים ויוצאים  מהם, ושוב נופלים, ושוב מנסים לקום.

רבונו של עולם מה קורה איתי, איך נפלתי לכאלה חטאים, איך עקרתי את הנפש מחי החיים, איך כל החיות שלי וכל השפע שלי זה מהסטרא אחרא, מהמחשבות הרעות, מהתאוות האסורות. איך יתכן? לאן נפלתי? מה שנשאר לנו זה הכוח העצום הזה שאנחנו לא מוכנים לוותר. נאחזים בכוח הרצון. כשאדם נופל ברוחו ומתחיל להתייאש, אלה המצרים הכי גדולים, אדם מאבד את הרצון זה הכי קשה.

חיים חדשים זה חיים עם אמונה. חובה לאכול מצה בליל הסדר, אבל בשאר ימות החג לא מוכרחים. איסור  חמץ לעומת זאת זה כל רגע ורגע, כל ימי החג, זה "בל יראה ובל ימצא". האיסור הזה הוא חמור במיוחד, חמור יותר מאסורים אחרים כי באסורים אחרים יש מידה ושעור לאיסור, ויש גם מצבים שהאיסור מתבטל כשהוא מתערבב בתוך דבר מותר. תלוי בשיעור שלו. אבל באיסור חמץ אין שיעור! אפילו "במשהו", בכמות מזערית ביותר הוא אסור ולא מתבטל גם אם התערבב בתוך דבר מותר. פירור קטנטן וזעיר של חמץ אוסר לאכילה סיר ענק. מה רע כל כך בחמץ, הרי כל השנה אנחנו אוכלים אותו, מברכים עליו, נהנים ממנו?!

פסח זה חג של אמונה. חג שנוטע בנו את הידיעה שאין שום כוח ששולט בעולם או גורם למאורע כלשהו להתרחש, מלבד ה' יתברך. מה ההיפך מזה? ההיפך זה טבע, זה האמונה שדברים קורים מעצמם, "בדרך הטבע". ואת החמץ הזה בא חג הפסח לעקור מאיתנו. לכן אסור חמץ כל כך חמור. שדוד המערכות שארע בימי צאת אבותינו ממצרים בכל מערכות הטבע היה ונשאר עדות נצחית שאין דבר בעולם שקורה מעצמו, הכל נעשה ברצונו יתברך. יש בורא לעולם וברצונו הכל חי, נושם ומתקיים.

המצה היא סמל האמונה בהשגחת ה'. בני ישראל יצאו ממצרים בלי צידה, לא היה זמן להכין צידה, הם האמינו שה' דואג להם ומשגיח עליהם. המצה נאפית בחיפזון, בלי רבוי תחבולות שבאות להוסיף ולשפר את הטעם. זה בחינה של אמונה ובטחון בהשגחת ה'. והחמץ? הוא בחינה של טבע. כוחי ועוצם ידי, מנסים להוסיף נפח, לשפר טעם.

אור של ענווה יורד לעולם עם התקדש החג. הא לחמא עניא. מצה היא לחם עוני. סמל לשפלות וענווה, סמל להסתפקות במועט. בפסח מסתפקים בהרבה פחות, אי אפשר להכניס לפה כל דבר. אבל שמחים. כי מרגישים קרוב לה'. כמו שמסופר שרבינו הקדוש תפס והחזיק פעם במצה בפסח ואמר: "כשאוחזים מצה ביד אוחזים אלוקות ביד".

אם אדם זוכה, הוא רואה את כל הפגמים שלו, את כל הגאווה שלו, רואה שהוא אגו אחד גדול ומתחיל לבכות לה': ה' בשביל זה באתי לעולם? מה יהיה איתי?  אני לא רוצה להסתכל על עצמי כל היום, אני רוצה להסתכל על התכלית. וזה עושים בעיקר בהתבודדות. כל העבודה של ההתבודדות זה לבטל את היישות. שנזכה לעשות לשם שמים, לא בשביל עצמנו. שנעשה לכבוד ה', לא לכבודנו.

יש מרור בחיים. עובדה.

אם אנחנו יודעים שכל מה שקורה, זה הכל כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור. אם אדם יודע לקבל את המרור באהבה, והוא שמח, ומתפלל, ומתחזק, ומאמין שזה לטובה, אז הוא יזכה. כי אחרי המרור באה הסעודה.

ליל הסדר זה לילה שאפשר לפעול בו ישועות. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", והכוונה היא למלך מלכי המלכים, שחושב בלילה הזה איך לעזור לכל יהודי ויהודי. ומובא בספרם הקדושים שכשמגיעים למה שכתוב בהגדה "וכאן יכול הבן לשאול את אביו", זה הזמן שכל אחד ואחד יכול לשאול ולבקש מאביו שבשמים, שזה זמן מסוגל.

הולך ומתקרב חג שהוא חג של שירה והודיה להשם יתברך על כל הטובות והנפלאות שעושה עמנו בכל עת ובכל שעה. כל תכלית הבריאה היא כדי שהאדם יודה וישבח את ה'. הקב"ה רוצה שיודו לו, שישבחו ויפארו את שמו, אבל לא בשבילו, בשבילנו. הרי אין שום שבח שיכול להיות כביכול תשלום עבור כל החסדים שהקב"ה עושה עמנו. זה בשבילנו, כדי שנזכה לדבקות הנפלאה הזו.

בפסח הפה סח. סח ומספר בנפלאות ה'. וכל המרבה הרי זה משובח. דיבור עם ה' זה מקור אינסופי של שמחה וחיות. הקב"ה משפיע עלינו בחסדו אין ספור טובות ואילו אנחנו, אם רק דבר קטן לא כל כך מסתדר לנו, אם משהו לא הולך כרצוננו, אנחנו כבר לא מרוצים, אנחנו כבר מתלוננים. צריך לזכור את כל הטובות שה' עושה עמנו יום יום, רגע רגע. חג הפסח בא ללמד אותנו כמה צריך לשבח ולהודות. כפי שאמרנו, הלילה היחיד בשנה בו אומרים הלל הוא ליל הסדר.

אתה רוצה להרגיש טעם אמיתי ביהדות, תתחיל להודות להשם. כל כך הרבה ניסים עשה להם הקב"ה לעם ישראל ביציאת מצרים, שמצווה עלינו להרבות ולספר, לשבח ולהלל וכל המרבה הרי זה  משובח. וכאז כן עתה. כל רגע זה נס, כל שניה זה נס, כל החיים זה נס אחד גדול.

פסח זה חג של התחלה חדשה. פסח זה ההתחלה של היהדות. ומה הדבר הכי חשוב ביהדות? מה שומר עלינו ועל ילדינו ונכדינו להמשיך את הדרך? השמחה בעבודת השם. הורים ששמחים בעבודת ה', הילדים שלהם לעולם לא יעזבו את דרך ה'. יהודי שטעם טעם אמיתי ביהדות, לעולם לא יעזוב את האור הזה וילך אחרי החושך. אם הכל נעשה בחיצוניות, אם יהודי לא מרגיש את השמחה בזכות הזו להיות קרוב לקב"ה ולעבוד ולשרת אותו, אז הוא בסכנה. ילד קולט ומבין מהר מאד מה באמת מעניין ומושך את האבא שלו, מה באמת אבא שלו אוהב ואת זה הוא יאהב בעצמו. אם אתה אוהב משהו באמת, זה יעבור לילדים שלך אפילו בלי שתדבר איתם. יהודי שעובד את ה' בשמחה והודיה הוא מאיר את האור הנפלא של היהדות לכל יהודי שרחוק עדיין מחיי תורה ומצוות. כשרואים יהודי עם כיפה על הראש וזקן ופיאות והוא תמיד שמח ומחייך, זה מעורר הרהור תשובה אצל מי שהוא רחוק כי כולם רוצים שמחה. ואם יהודי דתי הולך בפנים זועפות והוא מלא כעס ועצבות, הוא מרחיק את הרחוקים עוד יותר. צריך לסלק את החמץ שחוצץ ומפריד בינינו. לא להחמיץ פנים לשום אדם. מתי יאיר לנו ה' פנים? כשאנחנו נאיר פנים לזולתנו. חייכת? שמחת? עודדת? הקב"ה יחייך אליך, ישמח אותך, יאיר לך פנים.

שמחה עצומה יורדת לעולם עם התקדש החג. כי כשאדם מתקדש, הוא פחות קשור לעולם הזה, הוא מתרומם קצת ומבין שיש משהו יותר גבוה. הוא רוצה את ה', מתגעגע ומשתוקק לה', והגעגועים האלה, אין להם סוף כי למי מתגעגעים? למי שהוא בעצמו אין סוף.

רבינו הקדוש אומר: "תנו לי את ליבכם ואוליך אתכם על דרך חדש שלא הלך בו אדם מעולם". את הדרך החדשה הזאת אפשר להתחיל בפסח. דרך שכולה צמאון לה', דרך של מי שמנסה להרוות את צמאונו בתורה ובתפילה בעבודה טהורה, כל הזמן צמא, כל הזמן מחפש, "את שאהבה נפשי ראיתם"? כמו בספור הבא:

ליל אי-סדר

הבית של השיבולים, נכנס לכוננות.

אין לכם מושג באיזו אומנות ומיומנות, הגב' שיבולי מנהיגה את ילדיה הקטנים להתמודד מול מטלות הניקיון הלא-נגמרות, ולשאר הכנות הפסח שנראות תמיד כמו רכס הרים ארוך ומושלג שצריך לטפס עליו ולכבוש פסגות.

אצל חנה שיבולי העסק הזה לא נראה יותר מאשר גבעת חול קטנה, בשטחים הציבוריים הפתוחים שבין רעננה להרצליה. יש לה רשימה מסודרת של שעות נקיון, ומכאן ואילך הכוחות המבצעיים יוצאים לדרך.

המכונה המשפחתית מקצועית ומשומנת.

מלכה בת ה- 13 על ארונות המטבח.

יוכבד בת ה- 11 על הספריה.

שושנה רייזל בת ה- 9 על הפריזר.

שלמה בן ה- 7 שוטף ומקרצף את הצעצועים והקוביות.

בעלה חנניה שיבולי, אברך מצוין ומרביץ תורה בשכונתו, כבר יצא למסע הקניות וחזר עם שקיות גדושות, ומה שנותר נעבעך, זה רק לבשל, ולהכניס את הילדים למשמעת של הכנת דברי תורה ושאר שאלות שישאלו על השולחן.

הסבא והסבתא שיבולי יהיו האורחים. בנוסף אמורה להגיע בחורה מסימנר חשוב שהעדיפה ליל סדר בארץ, ולא בחו"ל אצל הוריה.

בקיצור אם הכל כל כך טוב אז מה הבעיה?

הבעיה היא ש- 48 שעות טרם ייכנס החג, לקה סבא שמעון שיבולי במחלה לא מוגדרת  עדיין, הוא התעלף והובהל במצב אנוש לבית-החולים. בנו יחידו חנניה סגר את הגמרא, עלה על הסובארו המיושנת שלו ורץ לחדר המיון.

"המצב קשה" מלמל פרופסור שמריהו אושמן. "אנחנו מייצבים אותו כרגע, יתכן שזה שבץ מוחי, יתכן שזה משהו אחר, אנחנו שומרים אותו בחוסר הכרה, מונשם, מתוך שיקול דעת רפואי".

הנכדים ישבו להגיד תהילים, כולל חנה שכיבתה את הכיריים ופיה אומר תפילה. ליל הסדר, נעבעך, יתקיים לא בדיוק ברור כיצד, איפה, ומדוע.

חנניה לא עזב את מיטת חוליו של אביו. אחרי בדיקת חמץ הוא הודיע לרעייתו "אין ברירה אנחנו נחגוג ליל סדר בבית החולים... זו מצווה שלא מוותרים עליה... אמא הרי לא תזוז משם, ולא נשאיר אותה לבד. גם האורחת אם תרצה, תצטרף אלינו".

חנה שיבולי ערכה ברור קצר שהעלה בחכתו ארגון חסד מסוים, אשר מזמין את בני משפחות החולים, לליל סדר מטעמו באולם בית החולים.

"ואין צורך להביא דבר, לא יין, לא מצות, לא עופות הכל מסודר ובשפע "עדכנה מזכירת הארגון. "אנחנו גם דואגים להגשה, אתם מאד תהנו, וזה יקל עליכם מאד. ברוכים הבאים ופסח כשר ושמח".

לאחר תפילת מנחה מוקדמת עלו השיבולים על מכוניתם עם האורחת, ונסעו לבית החולים. בעוד מועד הם שכרו דירת אירוח קטנה, שעברה בדיקת חמץ ע"י בעליה. על פניו, הכל בסדר, ורפואה שלמה  לאבא.

תפילת ערבית ברוב עם בבית הכנסת של בית החולים. ר' חנניה ובנו שלמה צועדים לכיוון מחלקת האשפוז בקומה השלישית מאחלים "חג שמח" לסבא המונשם, עדין חסר הכרה. הם יורדים בזריזות לאולם, לחוג את ליל הסדר.

מה נדבר, ומה נצטדק. המחזה היה קשה לעיכול.

האולם היה קטן מלהכיל את מאתים או שלוש מאות החוגגים, עשרות חולים על כסאות גלגלים, חלקם צמודים למכשירי הנשמה, לצדם בני משפחותיהם, וצפוף, ואי-סדר, ואין שליטה. מישהו מנסה להסביר משהו, אבל קולו אובד ברחש ההמון.

ולפתע גל של טרוניות וטענות.

מי מגיש פה אוכל? למה אין מספיק מצות? חסר לנו יין?

חנניה וחנה שיבולי וילדיהם ניצבו  נבוכים מול הסער וההמולה והשאון, ולא האמינו למראה עיניהם. האורחים באולם איבדו סבלנות והטונים עלו.

חנניה הביט לתקרה ושאל את עצמו "הריבונו של עולם רוצה ממני משהו... מה אתה רוצה אבאל'ה? מה תפקידי לנוכח המחזה האבסורדי הזה? אל תשאיר אותי בתימהון" הוא קיבל איתות משמים. שימו לב.

"חנהל'ה, בנות יקרות, שלמהל'ה, עכשיו אנחנו המלצרים. יש לנו משימה לעשות כאן סדר, לשרת את האורחים, לתת להם הרגשה של בית, כנראה שנפלה פה תקלה, זה קורה, בואו ניכנס  למטבח ונפעל! בהצלחה!!!"

כך הורה האב.

קוראים יקרים, שימו לב, מכאן ואילך נפתח לו מבצע "השיבולים הגדולים", אשר תוך זמן קצר הכניס רגיעה למערכת. חנניה בחיוך ובנועם שיח הושיב אורחים, צופף כיסאות ושולחנות, שלמה הקטן ואחיותיו כולל האורחת  יצאו עם מגשי מזון והניחו על השולחנות. השיבולים נעים מפה לשם, מרגיעים את הרוחות, מעלים חיוכים קטנים על שפתות החולים ואורחיהם, וכעבור שעתים לא יותר, החל האולם להתרוקן.

"תודה על השרות הנפלא שלכם" נשמעו משפטי תודה פה ושם. כולם היו בטוחים שאלו המלצרים מטעם ארגון החסד. לא מיניה, ולא מקצתיה.

משפחת שיבולי התיישבה תשושה סביב אחד השולחנות. כולם מתנשפים. היין נגמר. פה ושם שברי מצות. עופות? בשר? דגים? מאן ד'כר שמיה.

דמעות נצצו מעיניה של חנה... מצד אחד שמחה גדולה על החסד שעשו... ומאידך... יושבת כאן משפחה עייפה, חסרת סיכוי קלוש לחגוג ליל סדר... מי מדבר על ארבע כוסות. מרור? מצות שלמות? למי יש כח לספר ביציאת מצרים, הלוא אנחנו עדיין תקועים שם.

שלמהל'ה המיוזע עצם עיניו והניח ראשו על השולחן.

הבנות חשו כמו אחרי מסע במדבר, תשושות, מורעבות, חסרות-אונים.

זה ליל סדר?

חנניה שטף את פניו  וביקש האזנה: "נא להתאושש ולהביט אלי. אנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים. הלילה הזה הוא ליל האמונה הגדול. עיקר האמונה הוא לדעת ולהרגיש, שאנחנו צריכים וחייבים לעשות את רצון השי"ת ולא את רצוננו. כן, מאד רצינו להתארח כאן, ולקדש על היין, ולאכול מצה ומרור וסעודה בתחילת הערב, אבל לא כך רצו משמים. רצו שנהיה מלצרים, שנשרת את בניו של מלך מלכי המלכים. שנשמח יהודים יקרים ביניהם חולים, חלקם בני משפחות מוטרדים, כמונו למשל... צריך להודות להקב"ה שנבחרנו הלילה הזה הגדול והקדוש, להרבות חסד, לא עם עצמנו, עם זולתינו. כן, הכי נוח בחיים, זה שהכל מסודר ומאורגן, ועובד לפי התוכנית, ולא חסר דבר. אבל מבחנו האמיתי של יהודי איננו במצב הדשן והנוח, אלא במצב של אי-סדר, של בלבול, של מחסור, עייפות, ובחוסר הנוחות... שם מתברר אם הוא עבד השם, או עבד לתאוותיו. יציאת מצרים היא בין השאר, יציאה מתוך ההרגל, מתוך השגרה ולפעול תחת מציאות חדשה. זכינו חנה, זכו ילדינו לחגוג ליל סדר מיוחד מאד, שספק אם אי פעם נשכח אותו. עשינו פה סדר מיוחד, סדר שכולו ביטוי לאהבת בניו של הקב"ה. אין לי ספק שיש לו נחת גדול מכך, לא פחות מליל סדר רגיל...".

שלמהל'ה זקף את ראשו ושאל: "אבל אבא, יש לי קושיות, והקשה מכולן היא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?".

פרצי צחוק נשמעו וחיוכים נמרחו מפה אל פה...

ללא ספק הלילה הזה מאד משונה.

לפתע נכנס לאולם יהודי גבה-קומה לבוש פראק וזקנו ארוך ולבן, דוחף עגלה גדולה ועליה מכל טוב הארץ. מצות, יין, סירי-דגים ובשר, מרור וחרוסת.

הוא הביט נבוך בבני משפחת שיבולי ושאל "אולי אתם מכירים מישהו שצריך את השפע שיש כאן? היינו אמורים בני משפחתי ואני לחגוג ליל סדר כאן באולם... אבל משמים חשבו אחרת. הוזמנו להתארח אצל קרובי משפחה לא רחוק מכאן, ואירגון החסד שמר לנו את המזון הזה במטבח של המחלקה הנוירוכירוגית. יש לכם רעיון?". בהחלט!!!

השיבולים ערכו שולחן כיד המלך וערכו ליל סדר אחד יחיד ומיוחד.

וכשמזגו כוס חמישית, שאל שלמהל'ה את אביו: "האיש ההוא עם העגלה, זה לא היה אליהו הנביא?...".

דיינו.

מתוך סדרת ספריו של הסופר יעקוב (קובי)  לוי

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להחדיר לראש שאם באמת אוהבים אותך, אוהבים גם את ילדיך. ואם לא אוהבים את ילדיך, ומחפשים כל הזמן את החסרונות שלהם, זה סימן שלא באמת אוהבים אותך, כי איך אפשר להפריד? הרי כל ילד שלך הוא חלק ממך, הוא השתלשל ממך, ואם אני אוהב אותך אני אוהב את החלקים שלך שנמצאים פה למטה ואשר אני הוא אחד מהם. פתאום הבנתי אבא שאם זוכרים רגע רגע שכל יהודי הוא חלק ממך, אז אוהבים את כולם, ומחפשים ומוצאים את המעלות שלהם ומתעלמים מהחסרונות, ולא מדברים לשון הרע על אף אחד, וסולחים, ומוותרים ומעבירים על המדות ואם אכן זוכים לכל הדברים הנפלאים האלה, אז אוהבים אותך יותר ואז החיים הופכים לגן עדן.

רבונו של עולם זכה אותי לראות מול העיניים חלק אלוק ממעל, חתיכת אלוקות, לראות רק את הדברים הטובים ולהתעלם ממה שלא טוב. וקודם כל בבית. בין בעל לאשה ובין הורים  לילדים. להגיד רק מילים טובות, לעשות מאמץ לא לראות פגמים, לראות ולחפש יהלומים, ואם בכל זאת רואים משהו שנראה ממש לא טוב, להתעלם, למחוק מהזכרון, ללמד זכות. נכון יש בשני גם דברים לא טובים, יש לו גם חסרונות אך אני רוצה להתעלם מהם ולחפש רק את הטוב.

אם ככה חיים, זה באמת גן עדן ואז מה שנשאר זה להגיד תודה לאבא שבשמים, שזיכה אותי לראות רק את הטוב שבשני, להתעלם מהפגמים ולחפש את היהלומים.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי