פלאי הריון ולידה - "כי תזריע"
הכרת הטוב עמוקה – לפרשת תזריע
נדמיין לרגע מורה שעושה לתלמידיו תרגיל
'הכרת הטוב', בו על כל אחד לכתוב דבר שעליו הוא מכיר טובה, לאדם, או לה'. אלו תשובות
התלמידים: לסבתא שנתנה לי אופניים ליום הולדת, להורים שלי שנותנים לי אוכל, להורים
שגידלו אותי, לאמא שלי שילדה אותי, ואחרון חביב: לה' שגידל אותי בבטן של אמא.
זה נשמע די רחוק וקצת הזוי לחשוב על הכרת
הטוב כה מרחיקת לכת, להודות על מה שהיה לפני שהאדם נולד. האם זו רמה נדרשת ורצויה מהאדם?
הרי אין לאדם שום זכרון ממשי מתקופה זו. חז"ל במדרש קוראים לכך הסתכלות רחוקה,
על פי דברי אליהוא (חברו של איוב) "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק" (אתן
שבח). כלומר הסתכלות מגבוה ובאופק רחב על התמונה השלמה (ולא להיות בעלי 'עיניים טרוטות'
כלשונו של הרב קוק, על אלו שאינם רואים את המהלך ההסטורי שיש בחזרת עם ישראל לארצו).
זוהי רמה עמוקה של השקפה והסתכלות, וכמה שיסתכל אדם יותר מגבוה ויותר רחב, הוא יראה
תמונה שהוא לא הכיר, יבין פרופורציות שלא התרגל לחשוב בהם. זה כמובן מביא ליראת שמים
ולהכרה של "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך", וגם להכרת הטוב.
בעל חובות הלבבות כותב שתחילת עבודת ה' היא להבחין בטובות ה' שעושה
לנו ולידע אותם לפרטיהם הקטנים ביותר, וכן לשים לב לגודל הטוב שיש בהם. הוא קורא ואומר,
"וכיון שכן, חייבים בעלי הדעה והתבונה להעיר ולהדריך את בני אדם לידיעת חסדיו"
(שער הבחינה, בהקדמה). בפרשתנו מביא המדרש דוגמאות רבות לפלאי יצירת האדם בבטן אימו,
על הפסוק "אשה כי תזריע", והוא מזמין אותנו להתבונן בחסדי ה' הקדומים והעלומים.
נביא דוגמא אחת: "רבי לוי אמר: בנוהג
שבעולם אדם חבוש בבית האסורין ואין כל בריה משגחת עליו. בא אחד והצילו והוציאו משם,
אינו מחזיק לו טובה?! כך הולד שרוי במעי אימו ובא הקב"ה והתירו והוציאו משם".
(זוהי הכרה בכך שהאדם נוצר במעין כלא, ולא מובן מאליו שכל מי שנמצא שם יוצא בקלות).
והנה סיפור עדכני שמספרת אמא אחת.
לאחר נישואיי חווינו קושי רב בעיבור זמן
רב חלף. גם כשזה קרה אחרי 3 שנים של ציפייה מייגעת ומורטת עצבים, ההריון הראשון הסתיים
בהפלה טבעית. בחסדיו המרובים לאחר תקופה ארוכה נקלטתי
בהריון שני שכבר החל להתפתח לשבוע 14. אלא שגם אז הקב"ה רצה אחרת ובבדיקה
שגרתית התברר שלעובר אין דופק. בשלב הזה הרגשתי איך חרב עלי עולמי ושלא
שפר מזלי. כמה כאב ודמעות ובכי לה' יתברך על האובדן.
תוך כדי אמונה וצפייה והכרה שכל מה שה'
יתברך עושה הוא לטובתינו הנצחית, התחלתי לכתוב מחברת תודות שגם בתוך הכאב והאובדן ראיתי
את הניסים והטובות שה' עשה עימי, שלא נזקקתי לטיפולים ושנקלטתי באופן טבעי וכו'. כמה
בכיתי לה' וביקשתי ילדים בריאים ושלמים בגופם רוחם ונשמתם- והקב"ה לא משיב ריקם
דמעותיה של בת מלך. הרגשתי שבקעתי רקיעים התחברתי לרחל אמנו ולכלל הצדיקים בתפילה ובהכרה
שה' עימדי גם בחושך. כעבור שנה בדיוק קיבלתי את בתי בכורתי אפרת. לאחר ציפייה והמתנה
היא נולדה בניתוח קיסרי כבת מלכים עדינת נפש וטהורה.
תודה לה' יתברך על חסד כפול ומכופל, על
הריון תקין על כוחות שנסך בי לא לוותר על היכולת להביא לעולם חיים חדשים של ממש (יש המשך
מהמם. כעבור שנה זכיתי לבת שנייה מדהימה, מיכל. תודה לך אבא רחמן, תודה).
לסיום, אם נחזור למדרש נראה שכדי להתעורר
לתובנות כאלו צריך 'מעורר' מבחוץ, חבר או סיפור כזה או אחר (שהרי דוקא חבר של איוב
הוא זה שאמר לו "אשא דעי למרחוק", הוא עורר אותו לצורת ההסתכלות למרחוק.
איוב היה כלוא בצערו ובצרותיו, והיה צריך מישהו מבחוץ שיתן לו הסתכלות חדשה). חשיבה
כזו פותחת את האדם להכרה בגדלות ה' ש"לגדולתו אין חקר", ולשאר מידות טובות.
שבת שלום.