"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב,ג). 'אמר רשב"י: ... ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים' (נידה לא,ב). 'שלא יהיו הכל שמחין – שאוכלין ושותין בסעודה, ואביו ואמו עצבים, שאסורין בתשמיש' (רש"י). מניין למד זאת רשב"י? בפשטות זה סברא, כמו שאר הדברים שמביא שם. בנוסף, זה קשור לסברא הקודמת: 'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן... ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר'. ממילא למד שדין יולדת זכר קשור לשמחה ואחדות, לכן גם דין ברית מילה, שהוא לזכר ומובא בתוך דיני היולדת, קשור לשמחה ואחדות. אלא שמניין שיולדת קשור לפירוד ביניהם? בפשטות אפשר שזה נראה במציאות, שכשיש לה כאבים חזקים חושבת על כך. אולם אפשר שלמד שבפס' מובא: “אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" שלמד רשב"י שהתורה השתמשה בלשון "דותה", שזה: 'והנכון לשון מדוה שהוא כמו נגע וצער, כמו "עלי לבי דוי" (ירמיהו ח יח) "היה דוה לבנו" (איכה ה יז) "כמו נגע לבבו" (מלכים א ח לח), והנה הזיבה נגע באשה אע"פ שהיא בתולדתה, וכן "על ערש דוי" (תהלים מא ד)' (רמב"ן). ממילא נאמר בלשון שמרמז שהנידה בצער, וזה נאמר בהקשר ליולדת שדינה כמו נידה, ומיד מובא דין מילה, לכן למד רשב"י ששני הדברים (דין טומאתה ומילה) קשורים בצער שגורם לפירוד בין בני הזוג. (וכן דין קרבן יולדת שנאמר בפרשיה זו. לכן לא קשה קושיית רב יוסף בגמ' שמקשה, שאם הסיבה לקרבן היא שנשבעת לריחוק מבעלה, אז שתלך לחכם שיתיר, וכן חייבת קרבן שבועה ולא קרבן יולדת. שצ"ל שלא התכוון רשב"י שהיא נשבעת ממש, ולכן לא חייבת על שבועה, אלא שבא לומר שמכאביה הגדולים היא רוצה להתרחק מבעלה, וכ"ך רצינית בזה, שהיא כעין נשבעת על כך. ומה שמביא קרבן יולדת זה על הריחוק הזה מבעלה, וזה בקרבן כעין שמצינו קרבן בשבועה). לכן מיד מביאה הגמ': 'תניא, היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה'. שגם דין נידה קשור לקשר בין בני הזוג, שזאת למד ע"פ עקרון הלימוד של רשב"י. נראה גם שיש כעין רמז לקשר בין יולדת ומילה, שזה ההיפך מטומאתה – שכשמפסיק טומאתה בשל שמחתה, אז גם חל ברית מילה. שלכן מילה ביום, ואילו טהרת טומאתה בלילה: 'נדה ויולדת טבילתן בלילה. דתניא: יכול תהא טובלת מבעוד יום? תלמוד לומר (ויקרא טו, יט) "שבעת ימים תהיה בנדתה" תהא בנדתה כל שבעה, ויולדת איתקש לנדה' (פסחים צ,ב) ('ויולדת איתקש לנדה – דכתיב (שם יב) "כימי נדת דותה תטמא”'. רש”י). שמדוע יולדת ונידה טובלות בלילה? אולי זה בא לרמז שצריכות להיטהר מהקשר ללילה, שהוא מרמז על שלילי (כחושך) בקשר לבעלה (שמתאחדים בלילה), כרמז שהתיקון הוא בחיבור בין בני הזוג (שנטהרת בטהרה מהרוע של הלילה, ונשאר רק הצד החיובי הטהור שבלילה, שבני הזוג מאוחדים). לכן כעין הטהרה של היולדת בלילה – היא לביטול הפירוד, ואילו המילה ביום כרמז שהם מאוחדים – שאין כבר קשר לפירוד. בנוסף, ישנה דעה שדין מילה בשמיני חל רק כשיש דין טומאת לידה: 'אמר ר' אסי: כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמנה. שנאמר (ויקרא יב, ב) "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה" וגו' "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"' (שבת קלה,א). בזה ממש רואים את הקשר בין דין טומאת לידה למילה, וממילא אם רשב"י סובר כך, זהו הוכחה לשיטתו שקשורים זה בזה. במדרש מובא: 'ילמדנו רבנו: קטן לכמה נמול? כך שנו רבותינו: קטן נמול לשמונה. מה טעם? כשם שנמול יצחק אבינו' (תנחומא "תצוה" סימן א). שלכאורה לא מובן, מה השאלה, ומה החידוש בזה? אלא שאולי באו לשאול מה הטעם לכך שקטן נימול בגיל שמונה ימים, ועל זה ענו שזה כמו שנמול יצחק. שבפס' נאמר: “ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אתו אלקים. ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק. וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלקים" (בראשית כא,ב-ד). בפס' מובא פעמיים שילדה לאברהם, שזה כעין רמז להדגיש את החיבור בין אברהם ושרה, ומיד נאמר שנימול ביום השמיני, שזה כעין רמז לדברי רשב"י שהמילה ביום השמיני קשורה לחיבור בין בני הזוג. בויק"ר מובא: '"והיה שבעת ימים תחת אמו" – ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה, וגזר ואמר: כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה. כך אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קרבן, עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת. ואין מילה בלא שבת' וכו' (ויק"ר כז,י). שיש עניין של קשר לשבת במילה, כמו בקרבן, שרק עם קשר לשבת אפשר להתעלות כראוי, ולכן אין קרבן ומילה בלא יכולת קשר לשבת, ולכן רק ביום השמיני כעין לאחר שבעה ימים של ההכנה שבהם היה שבת. נראה שגם זה קשור לחיבור בין בני זוג, שבשבת יש קדושה שגורמת לחיבור לקודש, ולכן זה משפיע להחזרת האחדות בין בני הזוג, שיש בזה קשר לקדושה: 'דריש ר"ע: איש ואשה. זכו שכינה – ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן' (סוטה יז,א). [וכן השבת היא בת הזוג של ישראל ('תני ר"ש בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה: "רבש"ע לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג", א"ל הקב"ה "כנסת ישראל היא בן זוגך"' [ב"ר יא,ח]) לכן יש בשבת השפעה לאחדות קדושה בין בני זוג (אולי לכן גם יש עניין שהתשמיש יהיה בשבת, שהאחדות תהיה בקדושה)]. לכן צריך שתעבור שבת לפני המילה, שזה קשור לאחדות בין בני הזוג.