קרבן

הפועל להקריב (שורש קר"ב בבניין הפעיל) קיבל בימינו משמעות של: הגיש כזבח לה'.

אך בתורה משמעות המילה להקריב הינה גם לקרב ולהגיש, לאו דווקא לקב"ה, כמו בפסוק (ויקרא ט', ט') בפרשתנו: "וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת־הַדָּם אֵלָיו".

התהליך שקרה למילה הינו צמצום משמעות במובן של קידוש - כלומר: צמצום המשמעות אך ורק לתחום הקודש. כך גם במילים נוספות: מנחה פירושה מתנה הניתנת כמס לריצוי פנים (כמו שנתן יעקב לעשו, בני ישראל ליוסף, אהוד בן גרא לעגלון מלך מואב, ובני מואב לדוד המלך), אך בלשוננו מנחה הינה רק תפילת הצהריים. טלית היא סוג של בגד, אך בימינו רק בגד ארבע כנפות המשמש לקיום מצוות ציצית. חלה היא כיכר לחם, ובימינו רק הלחם המיוחד שמכינים לשבת, ממנו מפרישים חלה.

ההיפך מתופעה זו היא הרחבת משמעות במובן של חילון. מילים שיוחדו לשימוש בתחום הקודש החלו לשמש גם בשדה הכללי. כך במילים: מוסף ומעריב (שהפכו לשמות עיתונים), היכל ומשכן (היכל הספורט ומשכן הכנסת), תורה (תורת היחסות) ואפילו עשרת הדיברות והתנ"ך (עשרת הדיברות הפכו ל"עשרה טיפים" - עשרת הדיברות להורות טובה וכדומה, ותנ"ך הוא כל ספר יסוד בעל סמכות - לדוגמה: הDSM הוא התנ"ך של הפסיכולוגים).

לצערנו חלק מהחילון הוא חילון מכוון, מתוך זלזול בערכי הקודש וניסיון להאדיר ערכים אחרים. השפה מגלה השקפת עולם, לכן חז"ל ביקרו תופעות כמו עמי הארצות שהיו קוראים לבית הכנסת - בית העם (חוסר הכרה בתוכן הפנימי של המקום, וראיית רק הצד החיצוני).

גם הקרבן מלמד בשמו על מהותו: כלי להתקרב לה'. בכך מובנית הביקורת של הנביאים, הנראית כסותרת את התורה. לדוגמה: בהפטרה של פרשת צו קוראים: "לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח", זאת דקות אחדות לאחר שקראנו בתורה: "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה"!

ההסבר טמון בשם "קרבן". ה' לא ציווה על הפעולה של הקרבת העולה והזבח בפני עצמה, אלא על הקירוב שיתבטא דרכה. הדבר דומה לאדם המביא מתנה לחבירו בפנים חמוצות - מה העניין בכך?!

כשמשמעות המילה קרבן כבר אינה קירוב אלא ויתור, כמשמעותה בימינו, הדבר מאבד את חינו. דוגמות לשימוש במילה בימינו: "נמאס לי להיות קרבן" (מחליף את "פראייר" של פעם), ועד "קורבנות השלום" רח"ל. אפילו גזרו פועל - "התקרבן" - התמלא רחמים עצמיים וחשב על עצמו כמסכן.

הדבר קשור גם לתרגום המילה הלועזי (עיין ברש"ר הירש שמאריך לעמוד על זה).

נסיים בסיפור המקצין יחס זה: מעשה במרים בת בילגה שנשתמדה, והלכה ונשאת לסרדיוט (קצין) אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס (ביוונית: זאב זאב), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה (סוכה נו ע"ב).

אותה מרים התייחסה לקרבנות כנהוג במסורת היוונית: האל כועס על בני האדם, ש"מפייסים" ו"מרגיעים" אותו במתנות. אם כן, יש כאן מעין "קח ותן": נתנו קרבן - תן הגנה.

אך התפיסה היהודית אומרת שהקב"ה אינו צריך כלל את הבשר. הוא אינו רעב ואינו צמא. הקרבן נעשה אך ורק כדי שאנו נוכל להתקרב אליו.

על עיוות תפיסה גדול שכזה (שהגיע מהבית, כהסבר הגמרא, שמדברי הילדים ניתן לשמוע את שיח ההורים בבית) תיקנו חכמים לקנוס את משפחתה, בכך שסתמו את הטבעת המשמשת לשחיטת הקרבן וסתמה את החלון בו היו שומרים את סכיני השחיטה.

שנזכה גם אנחנו להתקרב לה' במצוות ולא להתמקד רק בצד החיצוני המעשי.