*אחריו!*
פרשת פקודי מסתיימת
בתיאור סד"פ תחילת-תנועה
במהלך המסע לארץ ישראל:

כשעמוד הענן שרה על המשכן,
עם ישראל נשאר במקום
כשהענן זז הלאה, מתקפלים ומתקדמים בעקבותיו

"ללכת בעקבות-" זו תופעה מעניינת.
אנחנו בעד לקיחת אחריות וקבלת החלטות
אבל לעתים, דווקא האחריות היא זו שתביא אותנו להחליט ללכת בהכוונת אחרים
אנשים שאנחנו סומכים עליהם
שאנו יודעים שיביאו אותנו למקומות שלבד לא היינו יודעים את הדרך אליהם

הענווה המכירה בכך שלא הכל אנו יודעים,
ושיש כאלה שגדולים ומבינים קצת יותר מאיתנו
פותחת אותנו למחוזות אדירים
כאלה שסגורים בפני הסומכים רק על עצמם, דעתם וידיעתם?

היכולת לסמוך, לתת אמון, להישען
(כמובן אחרי שלב ה"כבדנו וחשדהו", אם נדרש,
בהתאם למצב ולאנשים),
פותחת אפשרות לקשר אמיתי ועמוק מאין כמוהו
במערכת היחסים בינינו לבין אלוקים, קשר של אמון זה, נקרא "אמונה".