פרשת השבוע - שמיני
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹורֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' " (ויקרא י, א-ג)
בפרשתנו אנו שומעים על היום הגדול והמופלא של חנוכת המשכן, יום של התגלות אלוקית נדירה ועליונה אל כל עם ישראל (ויקרא ט, כג-כד): "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם... וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". יחד עם זאת, בתוך אותה השמחה מתרחש גם אירוע נוראי: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ... וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ".
קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לברר ולבאר את חטאם של בני אהרון. לפני שנבאר את חטאם של בני אהרון נזכיר לעצמנו כי באנשים קדושים אנו עוסקים, וכי כל השגות והערות, כביכול, על מעשיהם, מתייחסות לפי דרגתם המופלאה והנשגבה מאיתנו. אבל התורה נצחית היא וחובה עלינו להסיק מכל פרשה הנהגה למעשה, לכל אדם ובכל עת.
על פי לשון הכתוב בפרשתנו האש הזרה שהקריבו היתה מתוך רצון להתקרב לה', אלא שזו כבר הייתה התקרבות יתרה.
חז"ל ייחסו חטאים שונים לבני אהרון. נביא מעט דוגמאות (ויקרא רבה כ, ח-י):
" 'ויקחו בני אהרון איש מחתתו'... שלא נטלו עצה זה מזה... שלא חלקו כבוד לאהרון... שלא נמלכו במשה רבן... שלא היו להם נשים, שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם. מה היו אומרים: אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה - איזו אישה הוגנה לנו?"
נראה להסביר שחז"ל בדבריהם רצו לחשוף מהי הנקודה הפנימית שהובילה לחטא של הקרבת האש הזרה - נקודה שכפי הנראה התבטאה בטעויות וחטאים נוספים. הנקודה היא חטא הגאווה.
הגאווה גורמת לאדם לראות את עצמו כמשהו נפרד, כיחיד בפני עצמו, כאדם שיש לו תכונות שגורמות לו להיות מעל כולם. יש בגאווה נקודת אמת – אכן יש בכל אדם נקודה ייחודית ותרומה מיוחדת, שרק הוא יכול לתת לעולם, כפי שכתב הרב קוק זצ"ל (ערפלי טוהר, עמ' נא): "יש בהאישיות הפרטית של כל יחיד עניין איכותי יותר נשגב ונעלה ממה שיש בכלל כולו על ידי ערך הקיבוץ שלו, והצד העליון הזה האישי הוא המאיר ומחיה את הכלל כולו".
אלא שטעותו של הגאוותן היא בכך שדווקא בשל העובדה שיש לו תרומה ייחודית ונפלאה, הרי שתרומה זו לא תוכל להינתן לעולם אלא בהיותו חלק מהכלל. דומה הדבר לתבלין ייחודי שרק בהיותו חלק מכלל המאכל, הוא תורם את תרומתו, אך בהיותו נפרד, איננו ראוי כלל למאכל.
טעותם של נדב ואביהוא הייתה שלא הסכימו להיכנס לתוך הכלל, להביא את כל כישרונותיהם לידי ביטוי במסגרת חיי האומה. מיטיב לבטא זאת הרש"ר הירש זצ"ל (פירושו של רש"ר הירש על הפרשה):
"בה בשעה שהאומה זכתה לגילוי קרבת ה', הרי הם חשו צורך בקורבן מיוחד משלהם. מכאן שלא פיעמה בלבם רוח נכונה של כהונה, כוהני ישראל בטלים בכלל האומה, אין להם מעמד משלהם, כל עצמם עומדים בקרב עמם".
דווקא האנשים היותר גדולים, מחויבים לתרום את כוחם הגדול עבור כלל האומה, כפי שהיה הרב קוק זצ"ל חותם את מכתביו: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש".
הרב גור גלון, מתוך האתר: "ישיבת הר ברכה" - http://yhb.org.il/?p=219