"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל" (ט,א)

ולמה קרא גם לזקני ישראל? אלא בשביל לגדלו בפני הזקנים. אמר לו הקב"ה למשה: קרא לזקנים ומנה את אהרון בפניהם. שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו ועל דעתו בלבד נעשה כהן גדול, אלא על פי דבר ה', לפיכך אמר לו לקרוא גם לזקני ישראל (מדרש תנחומא ישן סימן ה).

"ויהי ביום השמיני " (ט,א)

שבעה ימים משה רבנו מקים ומפרק מקים ומפרק את המשכן וביום השמיני, הוא ראש חודש ניסן, עושים חנוכה למשכן. ללמדך שמשכן שאמור להכיל השראת שכינה מוכרח להיות מבוסס על דבר אחד – התחלות חדשות. רבינו מלמד אותנו לבקש כל החיים דבר אחד, איך עושים כאן ועכשיו התחלה חדשה. איך לא מתייאשים, איך לא מוותרים על הרצון, איך לא מפסיקים להתפלל על הדבר שרוצים.

כל הצדיקים לא באו לשלמותם כי אם על ידי בחינה זו שלא היו מתייאשים לעולם, אף על פי שעבר עליהם מה שעבר, ועל ידי ההתחזקות שלהם, זכו למה שזכו, אשרי להם. יהודי, אסור לו להתייאש, יהודי צריך להיות משוכנע באמת ובתמים שהוא עוד יזכה לכל מה שהוא כל כך רוצה ומייחל. יהודי שייך רק אל הטוב והקדוש, גם אם הדרך לשם רצופה מכשולים. המקום האמיתי שלנו זה בנים אהובים להשם. כשם שהאבא קדוש, כך גם הבנים קדושים.

תשמח בחלקך. תזכור שאתה בן של השם. אין דבר כזה שאין בך משהו טוב. גם עבודת השם שבשיגרה זה דבר טוב. כל יהודי פשוט, שחי לפי התורה שייך ליהדות, שייך לעבודת השם. אסור לך לזלזל במה שאתה כן יכול לעשות, בגלל הדברים שאתה לא יכול לעשות. כל תנועה הכי קטנה שלך אל הקודש, אל הטוב, אינה נאבדת לעולם. אצל הקב"ה הכמות זה לא הדבר העיקרי. הרצון, התשוקה, ההשתדלות, זה העיקר. אתה עוקר את עצמך בכוח מהרע, אפילו בנקודה קטנה, התנועה הזאת נחשבת למשהו עצום.

אתה כבר מיואש, אתה לא שווה, אתה לא מכוון בתפילה, אתה כועס על האשה, אתה כועס על הילדים, אתה אוכל מה שלא צריך, אתה מבזבז את הכסף, אתה עושה כל מיני שטויות, כולנו הרי עושים שטויות כי אנחנו בשר ודם, אז בשבילך חיבר רבינו הקדוש את התורה שאומרת אזמרה לאלוקי בעודי. אזמרה לאלוקי בעודי נכתבה לאנשים שנופלים ברוחם וחושבים שאין להם כוחות, שהם לא מסוגלים להגיע, לא כל כך שווים, אז התורה הזאת של אזמרה באה ואומרת: אזמרה לאלוקי בעודי, בעוד מעט טוב שיש בי. תאמין שיש בך, תאמין שאתה יכול, אפילו שאתה עייף ויגע ואתה כזה מוכה גורל, וה' עשה לך בגורל כאלה צרות, כזאת ילדות קשה, כאלה חיי משפחה חדשים בעייתים, בעיות עם ילדים וכו' וכו', תחפש את הנקודה ששמה אתה בטוח צדיק, והנקודה הזאת תחיה את נפשך.

יהודי חייב להתחזק בשמחה. תשמח בקשר שיש לך עם בורא עולם, תדבר עם ה', תשתף אותו בכל מה שעובר עליך, תראה איזה שמחה אתה תקבל. אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תהיה שמח, תפסיק לחשוב כל הזמן מה היה ומה יהיה. תפסיק להסתכל לצדדים לראות איך לשני יש חיים יותר מאושרים, כל הזמן מחייך, נראה שטוב לו, שהולך לו בחיים ואלו אני... תשמח בחלקך. מי שלא שמח במה שיש לו הוא עלול להתקרר, לפול מהיהדות שלו ח"ו. ליפול מיראת שמים.

כל העבודה של האדם זה לשמוח בכל הכוחות, במסירות נפש, להגיד כל הזמן "הכל לטובה", זה הנסיון שלו, אם הוא יגיד  "גם זו לטובה" על כל דבר הוא יצא מכל הייסורים שבעולם, יהיה לו ניסים ונפלאות. אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה חס ושלום, לא לחכות שתהיה צרה ואחרי זה להשתחרר מהצרה, כי אם תשמח, תשיר לה', תודה לה', גם צרות לא יגיעו.

אנחנו לא יכולים להבין את ההנהגה של בורא עולם. ודווקא בגלל זה צריך להתחזק באמונה. איפה שחשבת שזה דין, תדע לך- הכל זה רחמים.

הכל לטובה! אל תנסה להבין בשכל! אי אפשר להבין את ההנהגה של בורא עולם! העיקר זה להחזיק באמונה! זה העיקר! שאדם, מה שלא יעבור עליו בחיים, הוא יחזיק באמונה! אף פעם שלא יעזוב את האמונה! שהשם הוא רק טוב ואין רע בעולם. האמונה זה הכוח הכי חזק שיש ליהודי. זה הסוד של השמחה, של מנוחת נפש הבוטח שיודע בכל לבו שגם אם העניין לא יסתדר כרצונו, הוא בוטח בו יתברך שמה שעשה עושה ויעשה זה הטוב ביותר בשבילו. צדיקים, מצדיקים עליהם את הדין. אהרון הכהן, שני בניו נדב ואביהוא נשרפו ביום אחד ואיך הוא הגיב? "וידום" הוא קיבל עליו את הדין באהבה, היה בחזקת "דומם", שלא היה  ניכר עליו אף שמץ של אבלות. זה היה הרבה יותר מאשר לשתוק ולהחריש. חז"ל אומרים שדוד המלך זכה למדרגה עוד יותר גבוהה, גדול מה שנאמר באהרון וגדולה מזו מה שנאמר בדוד המלך, שבאהרון נאמר  "וידום", שהיה מקבל יסורים באהבה ושתיקה, ואילו בדוד נאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידום", שגם בעת צרה וצוקה היה יכול לנגן ולזמר. לא רק לשתוק.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה כזה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שה' עושה את הכל, והכל לטובה.

שבעה ימים זה טבע. היום השמיני זה כבר מעל הטבע. שמיני זה אין סוף. זה לדעת שאיפה שטוב לי זה רק אצל ה'. כל פעם שטוב לנו בלב, זה כי אנחנו מתרוממים קצת מהצרות, מהדאגות, מתחברים ללמעלה, לעולמות יותר גבוהים, ליום השמיני.

בורא עולם דורש מאיתנו להיות קדושים. "והייתם קדושים כי קדוש אני" על קדושה צריך לבכות. על קדושה צריך להילחם. אדם פתאום מרגיש שהוא רוצה לקדש את האכילה, לשמור את העיניים, לקדש את הדבור, הוא רוצה לכוון בתפילה, הוא רוצה להסתכל בעיניים טובות על כולם, אלה הם געגועי הנפש שרוצה ומשתוקקת להשתחרר ממיצרי הגוף. זאת בעצם יציאת מצרים של כל אחד מאתנו יום יום. שעה שעה. רוצים להשתחרר מהשעבוד הזה, רוצים לצאת מעבדות לחירות . רבונו של עולם, עד מתי?

תתחזק בזה שיש לך רצון, הרצון זה כוח אדיר, ואם האדם, כל המהות שלו וכל הרצונות שלו זה ללכת אל הקודש, הוא בסוף יגיע. הנקודה הזו של הרצון היא שמריצה אותי, היא גדולה מהכל, היא אינסופית, אין לה גבולות. "כי עיקר הוא הרצון. ותיכף כשיתגבר וירגיל את עצמו שיהיה לו רצונות חזקים דקדושה להתקרב לה' ולצדיקיו ולא ירפה את הרצון, בודאי יוכל להתגבר על כל המניעות" (ליקו"ה ברכת המזון ד, יב). ה' לא בא בטענות לאדם על זה שיש לו יצר הרע, הרי כך ה' ברא אותו. אלא ה' רוצה שהאדם יהיה מודע לזה ויתחיל להתפלל. על כל דבר שבקדושה. על כל דבר שמרחיק ומפריד אותו מה'. ויותר מכל על שמירת העיניים. כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. אי אפשר להרגיש את טעם הקדושה כשהעיניים משוטטות והמחשבה נטמאת.

עצם פתיחת העיניים גורמת לאדם להסיח דעתו מה'. לכן צריך ללכת עם מה שאמר דוד המלך ע"ה :"עיני תמיד אל ה'". שהאדם יהיה תמיד בדבקות בה' ואז ממילא הוא ניצל מקנאה, מחמדה, משנאה, מתחרות, מלשון הרע ועוד עוד. כי הוא לא רואה אף אחד. לכן צדיקים לא הרימו את עיניהם מארבע אמותיהם אפילו בחדר סגור. כי שמירת העיניים שלהם לא היתה רק בשביל לא לראות מראות אסורים, אלא בשביל לא להפסיק לרגע מהדבקות שלהם בה'. כי כשפותחים את העיניים, אז רואים  משהו, והמחשבה מתחילה להימשך אחר הסחות הדעת הרבות שיש סביב האדם, כי כל מה שהוא רואה, מיד מתחילה שרשרת של מחשבות ומי יודע לאן הוא יכול להגיע.

עשית עבירה? תעשה תשובה! ה' תמיד אוהב אותך! ה' מוכן לכפר ולמחול על כל החטאים שלך, לקרב אותך אליו שנית אחרי שכל כך התרחקת. הוא רק מחכה שקצת תתבייש. שידקור לך בלב. שבאמת תרצה לתקן. שבאמת תרצה שכל החיות שלך תהיה מהקדושה, לא מהתאוות.

שמיני זה מעל הטבע . זה להפוך את השבעים מדורות אש של תאוות ויצרים לשבעים שלהבות דקדושה. קדושה זה משהו כזה שקט, כזה עדין, בקושי יכולים להבחין בו. אבל העוצמות הן עצומות. זה בעצם החבור שלנו אל ה'. להתקדש זה אומר לפרוש כמה שיותר מהתענוגות המדומים של העולם הזה שאף פעם לא מספיק לנשמה שלך כי הנשמה היא דבר כזה גבוה, היא חלק אלוק ממעל. צריך את כל מה שצריך לקיום הגוף והנפש, אך לא הופכים את זה לתכלית ולמרכז החיים.

איך אדם יעצור את ליבו מלחטוא? רק עם יראת ה' ופחד מהדר גאונו. "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". רק היראה שומרת על האדם מפני החטא. יראה היא הבושה של מי שיודע שה' ניצב עליו ומשגיח על כל מעשיו בבחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד". אנחנו חיים בדור שיש בו הרבה נסיונות, הרבה פיתויים ואף אחד לא יכול לעמוד ולהחזיק את האדם שלא יפול אלא רק דבר אחד בעולם: היראת שמים שלו.

אדם צריך אין סוף תפילות, ומעומק הלב שה' יציל אותו מיצרו הרע, כי הוא יודע שבלי ה' אין לו סכוי. ה' לא בא בטענות לאדם על זה שיש לו יצר הרע, כך ה' ברא אותו, אלא ה' רוצה שהאדם יתפלל על כל דבר שבקדושה. על כל דבר שמרחיק ומפריד אותו מה'.

להתחבר ליום שמיני, למקומות היותר גבוהים אפשר אם מקיימים את העצה הקדושה של ההתבודדות, שזה בכלל לא דבר חדש, שזה כל אבות העולם קיימו, כל צדיקי הדורות קדושי עליון עלו ונתעלו והגיעו למעלתם הנשגבה ולמדרגתם העליונה על ידי רבוי התבודדותם ושפיכת ליבם לפני ה' יתברך. אבל להתוות את הדרך הזו לרבים, זה הגדולה של רבינו! לגלות שזאת הדרך ששייכת לכל יהודי ויהודי מהפחות שבפחותים עד הגדול שבגדולים. לצאת לילה לילה אל השדות והיערות, רחוק משאון העיר והמולת הכרך, להשתחרר לרגע מכל הבלי הזמן  ולהשתוקק בכל לב להיכלל באורו ואחדותו של הבורא יתברך עד כלות הנפש, בכיסופים שטעמם מתוק מדבש.

"כל מעייני בך", כל הכוחות נפש שלי, כל המעיינות שלי, כולם כולם רק בך מרוכזים, אני מתגעגע רק אליך. אי אפשר לפייס יהודי עם הבלי העולם הזה, רק דבר אחד יכול להרגיע אותו באמת – קשר עם ה'. כמו בסיפור הבא:

שיעור (נהיגה) ומנהיגות

רצוני לספר לך סיפור אישי מרתק, בפרט שהמטרה העיקרית שלו היא להעביר מסר של אמונה שמסייעת לכל יהודי בכל מצב.

בעבר לימדתי במכינה לישיבה בשעות הצהריים. במכינה למדו כחמישה עשר נערים. היה זה ימים אחדים לפני היציאה לחופשת 'בן הזמנים' של חודש ניסן. רק מי שמלמד יוכל להעיד אתי כמה קשה ללמד בתקופה הזו, ועד כמה הנערים כבר אינם מסוגלים להתרכז במהלך ה'סדר'.

בתקופות  האלו נזהרתי שלא ללכת אתם ראש בראש, אלא לארגן כל מיני טיולים ואטרקציות כדי לשחרר אותם ולגוון להם, ומעבר לכך, להבטיח לעצמי את המשך היום במסגרת. באחד מימי הצהריים, מצאתי את הבחורים עייפים ומשוועים להתפרק. "חמש דקות לימוד ויוצאים", הכרזתי. "נצא לאחד היישובים הקרובים כאן ונתאוור באיזה משחק טוב". מרוב שאני רגיל להיות ספונטני בהחלטותיי, לא השקעתי די מחשבה איך בדיוק אני יוצא אתם. אני מוכרח לציין פרט ששכחתי לכתוב: הייתי נהג חדש בתקופה הזו, וברשותי היה רכב קטן בשווי 4,000 שקלים. ברור היה שאין באפשרותי להעמיס את כולם על רכב כזה. לקחת חלק ולחזור לקחת את  החלק השני- לא בא בחשבון, כי אי אפשר לדעת אם אמצא משהו כשאשוב... קצת חוסר אחריות להשאיר נערים לבד אפילו לחמש דקות. כאשר הבחינו בהתלבטותי, ביקשו לנסות להיכנס לרכב, בטענה "שסך הכל מדובר בנסיעה של חמש דקות. כביש אחד ואנחנו שם".

בטרם הספקתי להשיב לרעיון הפרוע, מצאתי עצמי נוהג ברכב, שמיועד אולי לחמישה אנשים, עם תשעה בחורים מקופלים ועוד בחור אחד בתא המטען. הנעתי והתחלתי לנסוע באיטיות ובזהירות.

לפתע הבחנתי מאחוריי ברכב שהבהב לי.  התעלמתי והמשכתי. ואז ראיתי שהוא עוקף אותי ומסמן לי לעצור. זה לא היה רכב משטרה, לכן סירבתי והמשכתי לנסוע. לפתע נתבקשתי על ידי הנהג ברמקול לעצור מיד. ואז הבנתי שהרכב היה לא אחר ממשטרה סמויה.

יצאתי מהרכב וידעתי שזה הסוף לרישיון הנהיגה שלי. 'היה נחמד להיות נהג מספר חודשים', חשבתי לעצמי בציניות.

השוטר ידע היטב מדוע הוא עוצר אותי. "פתח את הדלת". רק מהפתיחה נשרו איזה שניים שלושה בחורים... "תצאו , תצאו", הוא אמר. וכמו בסיפורים הוא מתחיל לספור: אחד.. שניים... שלושה.. ארבעה.. חמישה.. שישה.. שבעה... שמונה.. תשעה! ואז הציץ גם הבחור מתא המטען. "עשרה!! " "אתה נורמלי?" הוא צעק. יותר מדויק שאג. השתגעת? מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא היה אדום מכעס, חטף מידי את הרישיונות, לקח את המפתח, הזמין ניידות נוספות למקום וגם גרר שיגרור את הרכב.

נשימתי נעתקה. הרגשתי פיק ברכיים. אמרתי לו: "אתה צודק! עשיתי טעות חמורה ביותר. לא יודע איך הגעתי לזה בכלל. פשוט עשיתי שיקול מה עדיף על מה, והחלטתי שעדיף לי לדחוס אותם ולא להשאיר חלק מהם ללא השגחה. מה גם שמדובר בנסיעה של פחות מחמש דקות. אני ידע שזו מחשבה ממש לא הגיונית אבל זה מה שעבר לי בראש".

ראיתי אותו עומד להתפוצץ עליי והבנתי שכעת לא יועילו שום הסברים, לכן הוספתי: "אתה צודק, קח את הרישיונות, קח את המפתח, קח הכל! כנראה אני לא ראוי להיות נהג. הכל משמים וזה מגיע לי."

השוטר היה המום, ניכר היה עליו שלא כעס מתוקף תפקידו, אלא ממש מלבו פנימה. הוא שאל: "אתה באמת מאמין שהכל משמים? משמיים היית צריך לעבור על החוק ולסכן את הנערים הללו?" "לא", עניתי, "אני מכיר בכל שעברתי על החוק, ובצורה חמורה. אני ממש לא חושב שמשמים רצו שאעבור על החוק, ואני גם לא חושב שסיכנתי את הנערים בנסיעה הקצרה במקום השקט הזה, וגם אתה יודע שלא. אבל אתה יודע שניידות משטרה לא עוברות כאן, ותחשוב לעצמך למה אתה כאן ותסכים אתי. ומכך אני מסיק שזה מגיע לי משמיים. דברים לא קורים סתם כך. משמיים רצו שיקחו לי את הרישון ושלא אוכל לנהוג."

בשלב זה ניגשו אליו הנערים ואמרו לו במילים האלה: "כבוד השוטר, תרחם עליו. הוא הרב הכי גבר שיש לנו, הוא מתחשב בנו ומתמסר אלינו ולא עושה ענינים גם כשאנחנו עושים שטויות".

אחד מהם, קצת חוצפן, אני חייב להודות , אמר: "כבוד השוטר, זה לא הוא, זה אנחנו, הוא בן אדם רציני, בחיים לא היה עושה שטות כזו. הוא פשוט נדבק מאתנו. אני אמיתי". השוטר לא יכול היה שלא לחייך.

אחריו בא אחד שאמר : "השוטר, ככה זה, תבין אותו, הרב שלנו תמיד מגזים. נותן מכל הלב. בלי חשבון. גם עכשיו לא עשה את החשבון של המקומות, פשוט הכניס אותנו..." וכאן באו אחד אחרי השני ודיברו עליי טובות: "כבוד השוטר, הוא היה יכול אלף פעמים לספר להנהלה ולגרום שיזרקו אותי. תן לו צ'אנס, אני אחראי שלא ייקח יותר משבעה שמונה ילדים..." דברים כאלה.

ואחד רגיש כזה פשוט בא והתחיל לבכות: "השוטר, תרחם עליו, לא מגיע לו שיהיה לו צער..." הוא גרם לי להזיל דמעות, המתוק הזה.

השוטר לא ידע מה לעשות, ואז שאל: "תגיד , אתה מאמין במה שאמרת עם השמיים, או שאתה אומר זאת כדי להתפטר ממני?" השבתי: "לא, אני אכן מאמין שהכל משמיים. גם אם זה לרעתי זה לטובתי". "אם כך" , אמר: "אם אתה מאמין שהכל באמת משמיים, ואני רואה שאתה מבין את חומרת המעשה, אתן לך רק הזמנה למשפט בעוד חודש, שם מהשמיים יכוונו את החלטת השופט מה לעשות אתך". מיד הודיע בקשר לבטל את הגעתו של רכב הגרירה, החזיר לי את הרישיונות ואת המפתח לידיים. הוא ביקש מחמישה נערים להיכנס לרכב שלו, וחמישה נשארו אצלי וכך חזרנו.

לא ידעתי כיצד להודות לו. הייתי נרגש עד עמקי נשמתי וביקשתי ממנו להגיע לכיתתנו למסור שיחה בנושא "זהירות בדרכים". חשוב היה לי להודות בפני התלמידים שלא נהגתי נכון, אני בכל זאת דמות לחיקוי.

השוטר הסכים. לאחר שיחה קצרה התברר לי שהוא לא אחר מאשר מפקד המשטרה האזורי, ולא סתם שוטר מן המניין.

למחרת הוא הגיע בליווי שוטר נוסף. התלמידים התנהגו למופת. הם היו קשובים למהלך השיחה והשתתפו יוצא מן הכלל.

השוטר יצא נפעם ונרגש עד דמעות. "איזו כיתה, אילו תלמידים! איזו זכות היתה לי. מעולם לא שוחחתי בפני תלמידי ישיבה. איזה חינוך יש להם, לא ראיתי דבר כזה" ולמנהל אמר עד כמה הוא זכה שיש לו מלמד כמוני. שמחתי שיצא מכך קידוש ה', אבל הסיפור עוד לא נגמר.

כעבור מס ימים קיבלתי טלפון מהשוטר. עניתי נרגש ולא האמנתי למשמע אוזניי. הוא הודיע לי, שבעוד מספר ימים יתקיים טקס קביעת מזוזה בקבר יוסף בשכם. ומכיוון שהוא יוצא בניידת עם צוות שוטרים למקום, כמחווה, הוא מבקש שאתלווה אליהם וכך אוכל להתפלל על קברו של הצדיק. חשבתי שאני חולם. מעולם לא הייתי שם, והנה ה' יתברך שלח לי נסיעה מיוחדת בליווי של שמירה חינם.

הגענו לקבר יוסף, אנשי צבא ומשטרה נכחו במקום. טקס קביעת המזוזה החל. השוטר סימן לי שאומר קבלת עול מלכות שמיים. התחלתי לסלסל בקולי. הייתה התרגשות באוויר, ראיתי דמעה בעיניו של השוטר ופיו נפער, אחר כך, בשובנו חזרה, אמר: "לא ידעתי שאתה גם חזן". ואז פניתי אליו בשאלה: "למה זכיתי להגיע לכאן, לקבר יוסף הצדיק, בזכותך?" והוא ענה: "יוסף הצדיק קיבל בזמנו עוד שנתיים מאסר בגלל שתי מילים  מיותרות שהוא אמר: 'זכרתני והזכרתני', ואתה, כשתפסתי אותך, אמרת לי גם כן שתי מילים: "הכל משמים". עם המילים של האמונה שלך תיקנת את המילים של יוסף הצדיק."

חייכתי ואמרתי לו: "לא ידעתי שאתה מבין גם בגלגולים".

מאז רקמנו קשרי ידידות אמיצים. הזמנתי אותו לכל מיני אירועים שאני עושה בדרך כלל, ונכנסו להרבה שיחות של יהדות. השוטר התעניין יותר ויותר, ואף התחיל לקבוע עיתים לתורה.

אבל רגע... עדיין לא סיפרתי מה יצא מהמשפט. הגעתי לאחר חודש למשפט. ידידי השוטר נתן לי כמה טיפים כיצד להתנהג שם, אבל האמת היא שבעיקר סמכתי על הקב"ה והשתדלתי לשנן כי "אין עוד מלבדו". השופט היה ערבי. הוא קרא את כתב האישום. היה בהלם מעצם המעשה והחל לחקור אותי. אמרתי לשופט, כי ראשית כל עשיתי טעות, אך עשיתי זאת בתום לב כי פחדתי להשאיר ילדים שובבים בשטח לבדם, מה גם שכל עיסוקי הוא עם נערים. הוספתי כי אני גם מתנדב בהצלת נוער סיכון ברחבי הארץ.

בנוסף לכל המהומה הצטרפה לקטרג עליי התובעת שישבה שם וסברה שהשלילה צריכה להיות לזמן ארוך יותר וצריך להחמיר בנוגע להסעת ילדים. ואז... נכנס השוטר לאולם. הוא הציג את עצמו ואת דרגתו, וסיפר כי הוא זה שרשם את הדו"ח, הוא אמר לשופט כי למרות שלא הוזמן, משום שלא היה ערעור על העובדות, הוא החליט לבוא על דעת עצמו.

הוא אמר לשופט כי אין לו מה לומר לגבי חומרת העבירה, ושזו אכן עבירה חמורה. הוא השתדל לצייר את התמונה כפי שהייתה: "שמדובר במושב שקט בלי תנועת רכב ושנסעתי בצורה זהירה, ושמלבד העבירה החמורה על החוק לא באמת נשקפה סכנה לנערים.

הוא סיפר על המפגש ההוא, על הנערים שבאו והתחננו, שאמרו שאני "רב גבר" ושכנראה נדבקתי מהשטויות שלהם... וכמו שאני מוותר להם על השטויות שלהם, אז שיוותר ל"רב גבר" שלהם על השטויות שלו... "תראה, כבוד השופט", אמר השוטר, האיש הזה הפנים את הטעות שעשה מיד בהתחלה. הוא אמר לי: "משמיים לא מגיע לי רישיון". משפט כזה אומר רק מישהו שלוקח אחריות, אני גם עקבתי אחריו בחודש האחרון, הוא בפירוש הפנים את מה שקרה ואני יכול לקחת אחריות עליו שהוא כבר לא נהג גרוע. זה מה שיש לי לומר", אמר השוטר וסיים את עדותו.

השתרר שקט. השופט פנה לתובעת ואמר לה: "אז מה היה לנו שם? מורה טוב, נהג שהיה גרוע ויהיה נהג טוב, מה את אומרת?, התובעת, עדיין תחת הרושם של הסיפור, אמרה: "בהחלט התרשמתי מעדות האופי, ואני אוריד  את הבקשה לשלילה לשלוש שנים ונסתפק בחודש שלילה ומאתיים שקל קנס". השופט הסכים. גזר הדין נחתם.

לא האמנתי למשמע אוזניי, אך יצאתי מאושר. הודיתי לה' על כל החסד שגמל אתי. ידידי השוטר, כששמע את פסיקת בית המשפט, חייך ואמר: "מי שמאמין לא מפחד, ה' אתך, אין ספק, יצאת בזול, אפילו בחלום הכי ורוד לא חלמתי שכך זה יסתיים!"

ואני סיימתי ואמרתי לו: "הבוטח בה' חסד יסובבנו". למדתי דבר חשוב: שצריך להקפיד על כללי זהירות בדרכים, ואם עוצר אותנו שוטר, זה מכיוון שהוא נשלח מאת ה' לשמור ולהגן עלינו, או כדי שנהיה שליחים לקדש שם שמיים.

תפילה

רבונו של עולם

תציל אותי מהגאווה. שאני אזכור כל רגע, כל שניה, שכל מה שאני זוכה לעשות, זה מתנות ממך אבא. כי יש כל כך הרבה רגעים ביום יום שלי שאני נופל לגאווה, שאני מתנפח. קצת מכבדים אותי, ואני מיד שוכח מי אני באמת.

אם למשל מישהו פוגש אותי ואומר כמה מילים חמות על העלון הזה.

או שאני מדבר קצת דברי תורה עם יהודים שרוצים להתחזק ואני מרגיש שהיה מוצלח. או שאני זוכה לעשות איזה חסד עם השני, כל מיני רגעים כאלה ואחרים שבהם היצר הרע אורב לי בפינה ומפיל אותי לגאווה.

רבונו של עולם זה כמעט בלתי נמנע ואני צריך לעשות מייד עבודה פנימית כדי לחזור לאמת. שכל מה שאני זוכה לעשות זה בכוח שלך אבא. זה מהרחמים שלך.

תעזור לי אבא לזכור את משפט המחץ הזה – לפני שבר, גאון. במיוחד עכשיו, חודש אחרי ששברתי את היד ואני יכול בוודאות לזהות את הגאווה שהיתה שם לפני כן.

רבונו של עולם, תציל אותי מהשקר הזה של כוחי ועוצם ידי, תעזור לי לברוח מהכבוד המזוייף הזה כי אתה הוא מלך הכבוד וכל הכבוד שבעולם מגיע רק לך.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי