"ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'” (ויקרא י,ו). 'אבל אסור בתספורת, מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן (ויקרא י, ו) "ראשיכם אל תפרעו", מכלל דכולי עלמא אסור' (מו"ק יד,ב). 'שלשים יום מנלן? יליף "פרע" "פרע" מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י, ו) "ראשיכם אל תפרעו", וכתיב התם (במדבר ו, ה) "גדל פרע שער ראשו". מה להלן שלשים, אף כאן שלשים. והתם מנלן? אמר רב מתנה: סתם נזירות שלשים יום. מאי טעמא? אמר קרא (במדבר ו, ה) "קדוש יהיה", יהיה בגימטריא תלתין הוו' (שם יט,ב). מהגמ' יוצא שהלימוד הוא מנזיר, אולם הרמב"ם מביא: 'מדברי סופרים שיהיה האבל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום. ומנין סמכו חכמים לשלשים יום? שנאמר "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום' (רמב"ם הל' אבל ו,א). לכן הראב"ד מקשה על הרמב"ם שאין זה כדרשת הגמ': 'מדברי סופרים וכו' עד מצטער שלשים יום. א"א בגמ' למצוה ראשיכם אל תפרעו ואתיא פרע פרע מנזיר עכ"ל' (השגות הראב"ד). הלח"מ תירץ: 'ומנין סמכו חכמים לשלשים יום וכו'. השיג עליו הר"א ז"ל ראשיכם אל תפרעו ואתיא פרע פרע וכו'. ונראה דאע"פ שאמרו כן בגמ' היינו לתספורת דאתיא פרע פרע מנזיר, והיינו שלשים יום. אבל לשאר דברים שהזכיר שהם הד' אחרים מנין לנו זה הגבול של שלשים יום? לז"א דאסמכוהו אקרא דובכתה וגו''. לכאורה דבריו חזקים וכך משמע בלשון הרמב"ם. אולם עדיין קשה, למה לנו ללמוד מיפת תואר אחרי שלמדנו בג"ש שלושים יום לתספורת, אז ממילא נדע מזה גם לשאר הדברים של אבל שעניינם שלושים יום? הת"ת מסביר את הרמב"ם שכיון שהג"ש היא אסמכתא (שהרי זה דרבנן), אז העדיף הרמב"ם להשתמש בלימוד פשוט יותר. אולי אפשר שהרמב"ם התקשה איך אפשר ללמוד מג"ש מנזיר, הרי גם למדים מנזיר שכהן לא יגדל שיער יותר משלושים יום: 'כהן הדיוט אחד לשלשים יום, דכתיב (יחזקאל מד, כ) "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם", ויליף פרע פרע מנזיר, כתיב הכא "פרע לא ישלחו" וכתיב התם (במדבר ו, ה) "גדל פרע שער ראשו" מה להלן שלשים אף כאן שלשים' (סנהדרין כב,ב). ממילא אולי מה שנאמר שלא יפרעו כאן, שמזה למדים שאחרים כן יפרעו, אולי מותר להם ליתגלח אלא שלא יגלחו יותר מגודל של שיער שגדל שלושים יום (שכך ישאר שגידלו פרע), ממילא מנין לאסור גילוח במשך שלושים יום בכל גודל? לכן צריך את הלימוד מיפת תואר, ששם מובן שהאבלות היא שלושים יום, וממילא גם אי התספורת זה במשך שלושים יום. לכן למד הרמב"ם שגם הגמ' משתמשת בדין של יפת תואר, וממילא משם עיקר הלימוד, ומה שמביאים בגמ' מבני אהרן זה לחיזוק בדין תספורת, אבל עדיין אינו עיקר הלימוד. עוד אפשר שיש מחלוקת בברייתא: 'ת"ר (דברים כא, יג) "ובכתה את אביה ואת אמה". ר' אליעזר אומר: "אביה" אביה ממש, "אמה" אמה ממש. ר"ע אומר: אביה ואמה זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר (ירמיהו ב, כז) "אומרים לעץ אבי אתה" וגו'' (יבמות מח,א-ב). ממילא אולי למד הרמב"ם שהדין הפשוט נלמד מיפת תואר, שבוכה על הפירוד מאביה ואמה, שזה כעין אבלות, וזה שלושים יום – מכאן לאבלות שלושים יום. ומה שבגמ' למדו מג"ש זה בשל ר"ע שלומד שהכוונה לע"ז, וממילא אין הוכחה לדין אבלות. אמנם זה קשה לומר, כיון שהרמב"ם פסק כר"ע ביפת תואר (הל' מלכים ומלחמותיהם ח,ה). אלא שלשון הרמב"ם קצת לא ברורה, שמשמע שגם בוכה על אביה ואמה, שאומר 'ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום, שנאמר "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים”. וכן בוכה על דתה ואינו מונעה'. האם מביא את הפס' לומר רק שיושבת בביתו שלושים יום (מבלי לפרט מה עושה שם), ואז מוסיף 'וכן בוכה על דתה' שכוונת הפס' שבוכה על הע”ז. או שזה הוספה על מה בוכה, שבוכה על הוריה ועל הע"ז, וממילא יוצא שלמד שר"ע לא בא לחלוק על הפשט, אלא להוסיף שמותר לה לבכות גם על הע"ז – שאין לו למונעה מזה אע”פ שזה שלילי. בכ"א יוצא שפסק כר"ע (שהרי מביא שבוכה על דתה), ממילא למה לא למד כגמ' דווקא מהג”ש? אלא שאפשר שלמד שהגמ' לא למדה מיפת תואר כיון שאפשר להבין מר"ע שלומד שבוכה רק על הע"ז, ולכן מראש הביאו פס' שבו אין בעיות. או שהרמב"ם פסק כר"ע שבוכה רק על הע”ז, אולם כיון שהדין באבלות נלמד כאסמכתא, אז הסתפק גם בלימוד ע"פ שיטת ר"א כיון שהוא ברור וקל יותר. עוד אפשר שלמד הרמב"ם שעיקר הלימוד הוא מיפת תואר, שזה הפשוט, ומה שהגמ' לא הביאה זאת, זה משום שהעדיפה ללמוד מבני אהרן, כיון שמשם לומדים את הדין של איסור תספורת לאבל. עוד אפשר שלמד הרמב"ם שהלימוד בגמ' מבני אהרן לא בא כעיקר הלימוד, אלא הובא כדי ללמוד את חומרת התספורת: 'אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה, שנאמר (ויקרא י, ו) "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו" וגו'. הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה' (מו"ק כד,א). לכן היה חשוב לגמ' להביא מקור אסמכתא לאבלות שלושים בתספורת – לומר שבכל הזמן הזה יש איסור חמור (מדרבנן). אבל עיקר הלימוד שבגללו גזרו על שלושים, הוא מיפת תואר שהוא פשוט וברור יותר (ואת הג”ש בתספורת למדו על גביו).