לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת צו

ו, ב: צו את אהרן ואת בניו: ש: מדוע יש צורך לצוות דווקא, ומדוע שלא יאמר לאהרן ולבניו? ת: משה רצה לבצע בעצמו את "תורת העולה", וה' מצווהו להעביר את ביצוע התפקיד לאהרן ולבניו, לכן לשון "צו". הציווי הוא למשה שיצווה את אהרן ובניו. משה יכול היה לקוות שהתפקיד יוטל עליו, הרי בראש ספר ויקרא ה' מצווהו ללמד את העם מהו הקרבן (דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן; א, ב), אך כשזה מגיע לביצוע, ה' מבהיר למשה שלא הוא יבצע, אלא אהרן ובניו. כדי למנוע את משה מהביצוע, ה' גם מצווה את משה להעביר את התפקיד לאהרן ולבניו בפומבי תוך הקהלת העם: קַח אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, וְאֵת הַבְּגָדִים, וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה; וְאֵת פַּר הַחַטָּאת, וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים, וְאֵת, סַל הַמַּצּוֹת. וְאֵת כָּל-הָעֵדָה, הַקְהֵל, אֶל-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד (ח, ב-ג). כל "שמונת ימי המילואים" בהם משה הדריך את אהרן כיצד לבצע את עבודת הקרבנות, שחט את כל הקרבנות לעיניו, ב"וישחט" האחרון (ח, כג) יש טעם "שלשלת",ורות על הספק של משה אם להדריך את אהרן כמצוות ה', או לא, ולבסוף הכריע שאכן ימלא את מצוות ה' (סימן ה"שלשלת" מורה על התלבטות והכרעה).

ז, יח: המקריב אותו לא יחשב לו, פִּגּוּל יהיה: ש: מדוע דווקא 'פגול' ולא 'איסור' או 'טרף' או 'טמא'? ת: סיבת איסור אכילת זבח השלמים ביום השלישי אינה נובעת מעצם המאכל, אלא מהאיחור באכילתו, כי פג זמנו בסוף היום השני. התורה מבקשת לוודא שמטרת הזביחה היא לשם קרבן ולא לשחיטה רגילה, לכן מגבילה את משך זמן אכילתו. 'פיגול' הוא צירוף של 'פג' ו'גיעול', כלומר איסור (גיעול) עקב תפוגה. הדבר חוזר על עצמו בתורה רק עוד פעם אחת בויקרא יט, ז, וגם שם באותו עניין של אכילת זבח השלמים ביום השלישי.

ז, לח: להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני: תובנה: ה' ציווה להקריב קרבנות (עולה, מנחה, חטאת, אשם, קרבנות המילואים, זבח ושלמים) רק במדבר סיני, ולא כציווי כללי ותמידי להקריב קרבנות, גם לא בבית המקדש העתידי. התורה לא התכוונה כאן לציין את מקום הציווי ("במדבר סיני") שהרי את המיקום כבר קבעה בראשית הפסוק ("אשר ציוה ה' את משה בהר סיני"). זה מסביר את קביעתו של הנביא ירמיהו: כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח (ירמיהו ז, כב), כלומר לפי ירמיהו ה' ציווה את העם על עולה וזבח רק לתקופת המשכן במדבר, ולא לעתיד.

ח, לה: ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים... כי כן צוויתי: ש: מדוע אהרן ובניו צריכים להישאר יום ולילה במשך שבעה ימים, ולא ללכת בערב לאוהליהם ולשוב בבוקר? ת: למשה אין הסבר הגיוני לכך, ולכן נוקט לשון "כי כן צוויתי", כאילו אמר, הדבר אינו בשליטתי ואין לי הסבר, אלא זאת פקודה מה'. ואולי כך, כדי לחנכם לשמוע לכל דבר ה', אף אם לא יבינו טעמם.