"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז,ח-טז). '"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו' (שמות יז יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין' (משנה ר"ה ג,ח). כח המלחמה בעמלק קשור באמונה בה', אמנם בכל המלחמות זה כך (ראה רמב"ם הל' מלכים ומלחמות ז,טו), אולם נראה שבעמלק יש עניין יותר חזק בזה. כיון שעמלק בא לילחם בשל שאינו ירא אלקים (דברים כה,יח), לכן אע"פ שבכל מלחמותינו זהו מלחמה בשם ה' ('"נקמת ה'" – שהעומד כנגד ישראל כאלו עומד כנגד הקב"ה'. רש"י במדבר לא,ג), במקרה של עמלק זה ממש בשם ה' ישירות. לכן ה' בעצמו יהיה שותף במחיית עמלק "כי מחה אמחה את זכר עמלק... מלחמה לה' בעמלק". לכן היה עניין במיוחד שמשה ירים את ידיו לאות אמונה בה', כנגד עמלק שאינם יראי ה'. נראה שעמלק רצה לבטל את כח ההגנה של ישראל, ולכן קפץ לילחם בנו שבכך עשה פתח לאחרים (תנחומא "כי תצא" סימן ט), וכן הוא שפעל להודיע לפרעה שבנ"י בורחים כדי שיחזור לשעבדם (מכילתא מסכתא ד”ויהי”, א [שמות יד,ה]). לכן כנגד זה הוכה במלחמה (במלחמה כמו שפתח לילחם בנו, וכמו שבנ"י נהרגו במצרים). והנה נאמר אצל משה: “ויאמר אליו ה' מה זה בידך ויאמר מטה" (שמות ד,ב), ודרשו חז"ל: 'דבר אחר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". א"ל: "מזה בידך”, מזה כתיב, מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא לשון הרע על בני' וכו' (תנחומא "שמות" סימן כג). כך גם נראה שרמוז כאן שאהרן וחור תמכו בידי משה: "ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד", שהמלחמה בעמלק זה כעונש ישיר כנגד מה שעשו (כמו שאמרנו). ונרמז כמו דברי משה (שהיו לשוה"ר) בקשר ליציאת מצרים, שכך גם עמלק ניסו לבטל את יציאת מצרים בלשון הרע שדיברו לפרעה שבנ"י בורחים. וכמו אצל משה נאמר "מה זה בידך” כך כאן תפסו אהרן וחור בידיו. לכן גם לקח את המטה ("ומטה האלקים בידי") [מעבר לפשט שזה להדגיש את הקשר לה' ע”י “מטה האלקים”], כמו שאחד האותות למשה היה במטה שנעשה לנחש – על לשוה"ר... ובו נעשה קריעת ים סוף שהיה סוף הקשר למצרים (שיותר לא רדפו אחריהם [וכן כמו שהוכו מצרים, כך גם יוכו בו עמלק שגרמו לרדיפה שבה נפלו מצרים]). מה שאהרן וחור היו עם משה אפשר שזה כנגד שאהרן היה הצד הרוחני (שלכן נעשה כהן) וחור כעין הצד התחתון (ולכן פנו אליו ראשון שיעשה את העגל, כמייצג את הצד התחתון, שלכן כעין שיחליף את משה בעגל תחתון). שזה מרמז על המלחמה בעמלק שהיא בשמים ובארץ, שלכן קשורים למשה שהרים ידיו כרמז למלחמה בעמלק בשמים (כמו שמובא בקבלה שלכן הרים ידיו, ראה ב'תורת המועדים' – 'מלחמת עמלק ומלכות ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שכך יש רמז למלחמה מחוברת – בשמים ובארץ. גם אפשר שהמלחמה בעמלק מתחלקת כעין לשני עיקרים, קודם חורבן הבית (שאנחנו העיקר) ולאחר חורבן הבית (שה' העיקר) [ראה תנחומא "כי תצא" סימן יא]. ולכן אהרן וחור משני צדדי משה (נראה שאהרן כנגד קודם החורבן, שיש ביהמק"ד שהכהנים בני אהרן עובדים בו, וחור כנגד לאחר החורבן, שבנ"י מוסרים את נפשם במקום הקרבנות שבמקדש, כמו חור שמסר נפשו שלא לעשות את העגל). בפורים נעשה מלחמה בעמלק, נגד המן העמלקי (ובניו) [ולפי התרגום גם שאר המתים הם עמלקים (ראה ב'מועדי ישראל' – 'קיום מצות מחית עמלק בדרמה של פורים' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א)]. נראה שלכן נרמז כמו שאצל משה נכתב "מזה בידך" ונקרא "מה זה בידך" (שיש קרי וכתיב), וכמו שאמרנו זה מתקשר גם למלחמה בעמלק, לכן במלחמת עמלק אצל משה נאמר "מזה אחד ומזה אחד" ואצל אסתר נאמר "מה זה ועל מה זה" (אסתר ד,ה) [ובזה התחיל להתגלגל המלחמה שאח"כ בעמלק, שעכשיו מתחילה להתערב]. וכן מופיע במגילה "ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט" (אסתר ה,ב) כעין "וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" (שמות ד,ד) [ובשניהם זה ההתחלה של השליחות למלך ליציאה מהצרה]. אסתר באה במקום ושתי, ונלחמה בעמלק, כך שנראה שכעין ושתי קשורה לכח עמלק. שזהו שושתי היתה צאצא של נבוכדנצר מלך בבל שהחריב את המקדש, ולכן עכשיו מגיעה הנקמה של ה' ('ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (ישעיהו יד, כב) "וקמתי עליהם" וגו' "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'”, שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מלכות, ונכד זו ושתי' [מגילה י,ב]). ועמלק קשור בחורבן המקדש (תנחומא "כי תצא" סימן יא). גם במעשה ושתי עצמה – שנענשה על מה שחטאה נראה קשר לעמלק, שגרמה לביטול בניית המקדש (אסת"ר ה,ב) ועשתה מלאכה בבנות ישראל בשבת (מגילה יב,ב), שעמלק קשור לחורבן המקדש (תנחומא שם), וגם קשור לשבת: '...אֶלָּא בְּגִין דַּעֲמָלֵק אָתָא עֲלַיְיהוּ, עַל הַהוּא חוֹבָא דְּשַׁבַּתָּא דְּלָא נָטְרִין לֵיהּ' וכו' (זוהר חדש, "בשלח", לז,ב). לכן נראה שנאמר נגדה "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן" (אסתר א,יז), ונאמר על חיבור איש ואשה: 'דריש ר"ע: איש ואשה – זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). שזה כרמז שושתי קשורה להרחקת השכינה מהעולם, כעין עמלק. לכן ושתי נהרגה בשנה השלישית כרמז ליום השלישי בבריאה שאז נעשו הצמחים, שבהם נעשה כעין אי רצון ה' הראשון, שלא הוציאה האדמה עץ בטעם מאכל (ב"ר ה,ט) [ולכן גם נענשה עם האדם שחטא, שהיא כעין פתחה לו את הפתח], שכך ושתי הייתה נגד גילוי רצון ה' בעולם (וכן המן העמלקי, נרמז בעץ [חולין קלט,ב], שהעצים נבראו ביום השלישי. וכן המן קשור למות ושתי שלכן אחשורוש כעס, וקצת נרגע אח"כ, ועוד קצת נרגע כשאסתר נכנסה למלכות, ולגמרי נרגע במות המן [אסת”ר ג,טו], שזה כעין שהמן קשור בכח ושתי). לעומתה אסתר נכנסה למלכות בשנה השביעית (אסתר ב,טז), כנגד שבת קודש שבבריאה, שבאה לקדש את העולם לה', במחיית עמלק (ונכנסה בחודש העשירי, כרמז לעשרת הדברות ועשרת המאמרות בבריאה, שקשורים בהעמדת העולם בקדושה). אולי לכן אסתר גזרה צום שלושה ימים, וביום השלישי נכנסה לאחשורוש עם רוה"ק (מגילה יד,ב), כרמז שהיא הועמדה במקום ושתי שהיתה קשורה לטומאה שלכן נפלה ביום השלישי, ולכן היא עכשיו באה מכח הקדושה שהיא מייצגת (ולכן שה' יעזרה – להיפך ממה שעשה לושתי). בנוסף נראה שזה נגד עמלק שהמלחמה בו קשורה לא"י (דברים כה,יט), והיא עכשיו באה בשליחות מרדכי ("… ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה". אסתר ד,ח), והוא קשור לא"י, שהיה בא"י שלוש פעמים – שהוגלה שלוש פעמים מהארץ (הגר"א. אסתר ב,ו). [אמנם בילקו"ש אסתר, רמז תתרנג, מובא שגלה פעמיים. נראה שהוגלה פעמיים – בגלויות הגדולות שזה רמוז ב"אשר הגלה מירושלים... אשר הגלה נבוכדנצר” שזה מכוון לגלות ירושלים ע"י נבוכדנצר, ולכן מרמז לגלויות הגדולות. אבל גם נרמז "עם הגלה אשר הגלתה" שזה גלות שקשורה לעצמו, שהיה צריך להיות בגלות יחד עם אותם שגלו, ולכן הורידוהו לגלות שוב בעצמו – שלא כחלק מגלות גדולה]. לכן באה ביום השלישי כרמז לכח א"י של מרדכי, נגד המן העמלקי. נראה שהמן עשה עץ גבוה חמישים אמה, שעשה אותו כ"ך גבוה כעין גבעה, כעין נגד המלחמה בעמלק, ששם משה עלה אל ראש הגבעה: "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה" (שמות יז,י). ואסתר באה ביום השלישי, כנגד השלושה שעלו לגבעה (משה, אהרן וחור) והפנו את לב בנ"י לה' שבשמים, וגרמו לניצחון על עמלק, שכך גם היא הפנתה בצום שלושה ימים (כנגד השלושה שעלו לגבעה) את לב בנ"י לה' שבשמים, ובאה לנצח את המן העמלקי ביום השלישי. נראה שאסתר באה בכח העקידה ומתן תורה (ב"ר נו,א), ולכן מרומז במות בני המן באותיות חריגות: ת' (“פרשנדתא") ש' (“פרמשתא") ז' (“ויזתא") קטנים, ו-ו' גדולה ("ויזתא") [אסתר ט,ח], שיחד יוצא תשיג, שזה כנגד תריג מצות כנגד מתן תורה, ועוד מאה כנגד הולדת יצחק בגיל מאה של אברהם (שלכן היה יותר קשה לאברהם לעקוד את יצחק [ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'לזמן הזה' תשרי 'עיון בפרשת העקידה']) שאותו היה צריך לעקוד, שבזכות שני אלו באה לפעול אצל אחשורוש (לכן גם מצויין בשלוש שמות של בני המן – כנגד שבאה ביום השלישי. ובזה באותיות קטנות וגדולות, לרמז שיש שתי זכויות). “ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר" (אסתר ח,טז) חז"ל דרשו בזה: '"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך". ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך. "ויקר" אלו תפלין, וכן הוא אומר (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש' (מגילה טז,ב). נראה שבאלו יש רמז למלחמה בעמלק: אורה זו תורה – כנגד שעמלק באו על שרפו ידיהם מדברי תורה ('אחרים אומרים: אין "רפידים" אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם' וכו'. מכילתא מסכתא דעמלק, א [שמות יז,ח]). שמחה זה יו"ט – שדומה לשבת (רק שבא להדגיש את צד העשיה בבנ”י, ולכן יו”ט שנקבע זמנו ע”י בנ”י, ולכן מודגש יותר המעשה שלנו. או שבא לומר על הימים הטובים שזה כולל שבת [לכאורה זה תלוי האם יש מצות שמחה בשבת [שאז יחול “ושמחה” שפס'], ראה 'תורת השבת והמועד' – 'עונג ושמחה בשבת לאור ההלכה', למרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א]), שעמלק באו על שלא שמרו את השבת. ששון זו מילה, כנגד מה שעמלק עשו: 'יהושע בן לוי ורבי יוחנן: מה היו בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהם של ישראל וזורקין כלפי מעלה, ואומרים: בזה בחרת, טול לך מה שבחרת. זהו מה שכתוב: "חרפתם אשר חרפוך ה'”' (תנחומא “כי תצא” סימן ט). ויקר אלו תפילין שקשורים לפחד על האויבים, שעמלק בא לבטל את פחד האומות מלהזיקנו (שם). לכן עכשיו כשנלחמו בעמלק, באו להדגיש את המצוות שכנגד ההיפך מעמלק.