"בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו. בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום" (אסתר א,ג-ד). אחשוורוש עשה משתה במשך 180 יום (באסת”ר [ב,ה] מובאת מחלוקת רב ושמואל, האם שבוע המשתה בשושן הוא חלק מהימים האלו, או שנעשה אחריהם), מדוע נעשה משתה במשך זמן זה? בפשטות הוא שמח מאוד במשתה ולא רצה להפסיק, ולכן כך יצא שעשה כ"ך הרבה זמן, ולא שיש כוונה בזה. ועוד שבזמן זה הראה את עושרו, וכנראה היה לו כ"ך הרבה, שלכן הזמן שלקח לו להראות את עושרו (שכל פעם פתח כמה אוצרות להראות) היה 180 יום (וכך משמע בפס' שהמספר קשור להראותו את עושרו). אולם אולי אפשר שלא במקרה כך יצא, אלא זה היה בכוונה. על מה היה המשתה? מובא בגמ': '(אסתר א, ב) "בימים ההם כשבת המלך", וכתיב בתריה "בשנת שלש למלכו"? אמר רבא: מאי "כשבת" – לאחר שנתיישבה דעתו... כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר: השתא ודאי תו לא מיפרקי. אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו' וכו' (מגילה יא,ב). יוצא שאחשוורוש שמח בעקבות שחישב שבנ"י לא יגאלו חזרה לא”י, ואז בשמחתו השתמש בכלי המקדש. מחשבונו וממה שהשתמש בכלי המקדש נראה שהדגיש את חורבן ירושלים, שהיא לא תהיה מול שלטונו. דבר זה גם מודגש בדבריו לאסתר: '"ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" – חצי המלכות, ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו? בנין בית המקדש' (מגילה טו,ב). שבניין ירושלים כעין עומדת נגד שלטונו. לכן כשחישב שלא יגאלו ולכן מלכותו כביכול שלמה, אז השתמש בכלי המקדש כביטוי לחורבנה התמידי של ירושלים. לכן מובן שושתי נענשה במשתה הזה שסימן את חורבן המקדש, בשל חטאה שמנעה את הקמת המקדש: 'ולמה עלתה לה כך? לפי שלא היתה מנחת לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש. ואומרת לו: מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות?' (אסת"ר ה,ב). אולי לכן עשה משתה במשך 180 יום, כנגד המספר 18, ושלמות (שמרומז ב10), שמלכותו שלמה בשל הקשר לחורבן ירושלים, וחורבן ירושלים והמקדש היה בשנת 18 לכיבוש הארץ בידי בבל (מגילה יא,ב) [ולכן זה 18 כרמז לחורבן, כפול 10 של שלמות =180]. אולי גם לכן משמים גלגלו שיצא 180 יום, שזה מרמז על המקדש, שבמשכן נאמר 18 פעם ציווים בעשיית המשכן (כמו שמובא על תפילת שמונה עשרה ביר': 'רבי שמואל בר נחמני בשם ר"י: כנגד י"ח ציווים שכתוב בפרשת משכן שני' וכו' [יר' ברכות ד,ג]) ולכן זה רמז שעכשיו הם חוגגים על אי בניית המקדש, ולכן ושתי עכשיו תענש, וזה יהיה קשור לשבת [שזה חלק מה-180, או מיד אחריהם (כדי להדגיש גם את השבת כשלעצמה)] ('"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" ... אמר רבא: יום השביעי שבת היה... שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות, ועושה בהן מלאכה בשבת. היינו דכתיב "אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" – כשם שעשתה כך נגזר עליה' [מגילה יב,ב]) כיון שהמקדש הוא כעין כנגד בריאת העולם (תנחומא “פקודי” סימן ב), ובמיוחד בעניין של 18 (שזה כפול מהעשיות המפורשות בתורה בבריאה – ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת השבת והמועד' 'שבת בראשית ושבת דורות'). לכן אז נענשה ושתי – על גרימת אי בניית המקדש ועל גרימת המלאכה בשבת (ששובתים לעדות על בריאת העולם). אולי אפשר גם שבא לרמז על שמלכותו עכשיו שלמה – כיון שבנ"י לא יגאלו, שלכן כביכול מלכותו שלמה ללא נתק באמצעו. כמו שאמר לאסתר שעד חצי המלכות יתן – שזה בלי המקדש שכביכול חוצץ למלכות, שהוא נתון בחצי העולם (רש”י). לכן עושה משתה לכבוד מלכותו ברמז לחצי שנה, שסופרים את שנות מלכותו, ולכן השנה היא כעין רמז למלכותו. לכן עשה משתה של 180 מיום, שזה כחצי שנה, כרמז לחצי מלכות, שעכשיו שמח כיון שאינו דואג מחציית מלכותו. אולי זה מרומז ב – "בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בשנת שלוש למלכו עשה משתה", שיש רמז לשנים של מלכותו, ועל ישיבתו כמלך בשושן כעין מול א"י, וקשר לימים ("בימי") שקשורים בזה, שכך נקבעו ימי המשתה. אולי אפשר שרמז על שאינו נכנס לויכוח בין בנ”י ובני עשו מי הוא עיקר בנו של יצחק. כעין שמובא בגמ': '"לעשות כרצון איש ואיש" – אמר רבא: לעשות כרצון מרדכי והמן, מרדכי דכתיב "איש יהודי”, המן "איש צר ואויב”' (מגילה יב,א). 'כרצון מרדכי והמן – הם היו שרי המשקים במשתה' (רש"י). שהמשתה היה קשור לשניהם, שהם היו האחראים עליו (בהיותם שרי המשתה), כעין שעובדים ביחד בשלום. ויצחק חי 180 שנה (בראשית לה,כח) ולכן כעין שאז אמור להתגלות מי הוא המשכו. אולי אפילו רצה שישלימו כמו שעשו ויעקב קברו יחד את יצחק (שם,כט). וגם אם לא חשב על כך, משמים גילגלו שכך יצא, כעין כנגד מחשבתו שכל העמים מאוחדים תחתיו. אולי גם גלגלו כך משמים כנגד שבשנת שלוש חגג שבנ"י לא יגאלו, ובגאולה (ממצרים) בנ"י היו ששים ריבוא (גברים), לכן כעין מרומז ב-180 (3X60). אולי 180 בגימטריה 'פנים', כרמז משמים שבנ"י אמנם השתתפו בסעודה הזו, אולם לא התכוונו באמת שלא רוצים ליגאל. שזהו כעין תרוצו של רשב"י על שהשתחוו לע"ז של נבוכדנצר, שבכ"ז ניצלו בימי המן: 'הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים. והיינו דכתיב (איכה ג, לג) "כי לא ענה מלבו"' (מגילה יב,א).