"ומשלוח מנות איש לרעהו"

עוגת "השוקולד"

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" נשמעו קולות השירה והמוזיקה מכל עבר. דב עמל בדקות אלו על הכנת משלוח המנות הייחודי אותו החליט לתת לחברו הטוב ביותר- שלום. בזהירות רבה, כיסה את תבנית העוגה בציפוי שוקולד מתוק ומעוצב להפליא. לאחר דקות נוספות של עבודה הביט במעשה ידיו וצחקק למראה העוגה המושלמת. "אכן, נראית כל כך טעימה. מה חבל שאי אפשר באמת לאוכלה" אמר לעצמו.

לאחר דקות נוספות היתה העוגה ארוזה ומוכנה להגיע לשלום. ומה היה בעוגה זו שהיה כה מצחיק? בתוך התבנית היתה עיסה חומה ורטובה העשויה בוץ חום ולח. את הבוץ ציפה דב בציפוי שוקולד מגרה ומתוק. כעת נשאר לחברו שלום לחתוך את העוגה ולגלות את הבדיחה...

דקות מועטות לאחר מכן כבר עמד על מפתן ביתו של שלום "פורים שמח!" קראו החברים הטובים זה לזה. "הבאתי לך עוגה מושלמת" אמר דב לשלום, "אתה חייב לטעום ממנה" הוסיף, והלך לחלק משלוחים נוספים.

שלום הסתכל על העוגה וחשב לעצמו "עוגה יפה כל כך, חבל שאוכל אותה בעצמי, אעביר אותה הלאה לחבר אחר" ותוך כדי מחשבתו נשמעה דפיקה נוספת ולחדר נכנסו משפחת חיימוביץ בשירים וריקודים. לאחר הריקודים הסוערים בירכו זה את זה בפורים שמח, ועוגת הבוץ המושלמת של דב החליפה ידיים והגיעה לידיו של משה חיימוביץ.

ילדי משפחת חיימוביץ רצו מאד לטעום מהעוגה המיוחדת, אך לפני שהספיקו לומר זאת לאימם דפק בדלתם מר שמעון השכן. גברת חיימוביץ רצתה מאד לכבד את מר שמעון ותחבה לידיו את העוגה היפה ובקבוק יין אדום וטעים. היא בירכה את מר שמעון בפורים שמח ובבריאות איתנה והוא יצא לביתו.

שמעון יצא ועלה לביתו בצעדים איטיים. " עוגה יפה הכינה הגברת חיימוביץ. אשים אותה בצד ואטעם ממנה לאחר כל הבלאגן" חשב לעצמו. לאשתו ולילדיו הודיע שלא ייגעו בעוגה המיוחדת וכך נמשכו החגיגות אצל כולם.

בסיום הסעודה אצל משפחתו של שמעון, הוציאה אשתו עוגות רבות, גם את עוגת השוקולד המיוחדת. שמעון חתך לעצמו חתיכה גדולה מהעוגה המיוחדת, בירך "בורא מיני מזונות" והכניס חתיכה לפיו. לפתע התעוותו פניו, ושמעון עשה דבר שלא נעשה בביתו מעולם, הוא ירק את העוגה חזרה לתוך הצלחת! בעוד אשתו וילדיו מביטים בו בתימהון החל צועק "מים! מים!" לאחר לגימות רבות הזדעק ואמר: "קחו מפה את הדבר הזה מיד! אין זאת עוגה אלא בוץ רטוב ומלוכלך!!!" אשתו נזדעזעה כולה. "מי עשה את הדבר הזה?" צעקה האשה. "אלמד אותם לקח!" צעק שמעון ובצעדים מהירים ירד אל ביתם של משפחת חיימוביץ.

שמעון דפק וצעק בכל כוחו, עד שהצליח להתגבר על המולת השמחה ששררה בתוך הבית. משה חיימוביץ, שהיה שיכור למחצה לא הבין כלל על מה מדבר מר שמעון וניסה להרגיע אותו בכוס יין אדום ויבש. ילדי משפחת חיימוביץ, שהיו קצת יותר מפוכחים הבינו את העניין והסבירו לו שהעוגה הגיעה בכלל משלום...

כך חיפש שמעון את האשם עד שלאחר בירורים קצרים עלה שמו של דב.   

שמעון הרים טלפון כועס לדב. דב ניסה להסביר את עצמו, אך לא הועילו לו תחנוניו. מר שמעון לא הצליח להבין מה מצחיק בעוגה המלאה בוץ ולכלוך והוסיף "נשבע אני שיותר לא אדבר איתך ולא אסלח לך לעולם!" וניתק.

האם היה מותר לדב לעשות את הבדיחה הזאת ולשלוח מנה שכזו? האם כעת ראוי שיפצה את שמעון על עגמת הנפש שגרם לו?

תשובת הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א:

מצוות משלוח מנות נועד כדי להרבות אהבה ואחווה בין אחד לשני. טעות גדולה ורווחת היא לבלבל את שמחת הפורים בשמחה של צחוקים, הוללות וכסלות[1]. בהחלט ניתן להבין את שמעון שנפגע.

אולם לגבי השאלה האם הראוי שיפצה אותו - אין חיוב משפטי לשלם משהו. לא היה כאן שום נזק. אף שהיה קצת סרך הפסד ששמעון נתן משלוח מנות לחברו, ומקובל לתת משהו בחזרה, (אף שזה לא חיוב להחזיר). ובגלל התעלול הזה הוא קיבל עוגת בוץ במקום עוגה רגילה.

מכל מקום אין זו תביעה ממונית אלא טענה מבחינה חברית, ולכן מן הראוי שדב יפייסו במשהו. הפיוס לא חייב להיות כספי, אלא במתנה כלשהי. למשל לכבוד פסח דב יכול לתת לשמעון משהו.