'מָה אָמַר לָהֶם מָרְדֳּכַי לְמִי שֶׁאוֹמֵר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ? רַבִּי לֵוִי אָמַר: אָמַר לָהֶם מָרְדֳּכַי: משֶׁה רַבֵּנוּ הִזְהִיר לָנוּ בַּתּוֹרָה (דברים כז, טו): "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה”, וְרָשָׁע זֶה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וִישַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא הִזְהִירָנוּ (ישעיה ב, כב): "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא”. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי אִיסְגַנְטֵירִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים נוֹלְדוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּזְקֵנִי נוֹלַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲמַרוּן לֵיהּ: וְנֵימַר לֵיהּ. מִיָּד, "וַיַּגִּידוּ לְהָמָן" וגו'. אֲמַר לוֹן הָמָן: אֱמַרוּן לֵיהּ: זְקֵנוֹ הֲלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לִזְקֵנִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לג, ו): "וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת" וגו' "וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ”. הֵיתִיב: וַעֲדַיִּן לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין. אֲמַרִין לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וַיַּגִּידוּ לְהָמָן"' (אסת"ר ז,ח). מרדכי עונה לטענות נגדו שיש בו שני דברים, שהוא קשור לא"י ומרוחק מע"ז. זה כנגד שני הסיבות שהביאו את צרת המן: '"ומרדכי ידע" – בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש' (רש"י. אסתר ד,א). לכן ענה שהוא לא קשור להשתחוויה לצלם אצל נבוכדנצר, ושהוא לא נהנה מסעודת אחשוורוש שהיתה על שלא יגאלו (מגילה יא,ב) כיון שהוא קשור לא"י. אולם נראה שיש כאן יותר מזה, זה לא רק על מהותו של מרדכי, שיש בו את היסוד להצלת בנ"י, אלא זה מהות ההבדל בין עמלק שהמן מייצג, לבין בנ"י שמרדכי מייצג. לכן הם משליכים על אבותיהם, לומר שזה דבר מהותי בשושלת שלהם. עמלק יצא לילחם עם ישראל כשיצאו ממצרים: “ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם" (שמות יז,ח), אולם לא מוסבר מה הייתה סיבתם שבאו לילחם? בספר דברים נאמר: “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה,יז-יט). '"אשר קרך בדרך" – לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר: ל' קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים. "ויזנב בך" – מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה. "כל הנחשלים אחריך" – חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטן. "ואתה עיף ויגע" – עיף בצמא, דכתיב (שמות יז) "ויצמא שם העם למים" וכתיב אחריו "ויבא עמלק". "ויגע" – בדרך. "ולא ירא" – עמלק, אלקים מלהרע לך' (רש"י). עמלק בא לטמא את ישראל (לשון קרי), וזה נעשה במקרה, כך שמראה שזה דבר מהותי בו, שבמקרה פגשך וזה מה שישר עשה בלי תכנון. עמלק הוא בלי יראת ה', ולכן בא להזיק לבנ"י כדי למעט את יראת ה' בעולם (לכן גם רמז בצינון האמבטיה, שהחום מרמז על אש, שה' כעין נמשל באש [דברים ד,כד]). לכן לא בא לילחם בך ישירות, אלא פנה לאותם שיצאו מהענן, כי ידע שלא יכול לנצח, אבל העיקר להזיק כמה שיכול. לכן גם בא כשאתה צמא ויגע מהדרך, ובכך נראה פחות חזק. עמלק גם הוא בא לקרר את פחד הגוים מאתנו (לשון קור וחום), אולם איזה אינטרס יש לו בזה? בפשטות אם לא מפחדים אז פחות מתייחסים אלינו. ולכן זה פגיעה בהפצת יראת ה' – כשיראים מאיתנו, וממילא גם מה' שמתגלה דרכנו. אולם נראה שזה בעיקר כדי שלא יתנו לנו ליכנס לא"י, אלא ילחמו בנו (ולא יברחו). שגילוי ה' הוא דווקא דרך א"י, לכן מודגש שזה היה בדרך כשיצאו ממצרים, שהלכו לכיון א"י (וקבלת התורה, רק שעמלק לא ידע שהולכים לקבל תורה, אלא רק שיצאו ממצרים לכיון א”י). לכן עמלק שבא לפגוע במהות בנ"י, היה פוגם במילה, כיון שזהו גילוי מהות בנ"י, שהמילה היא אות ברית ביננו לקב"ה. ולכן גם: '"קונם שאיני נהנה לערלים" מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות. "קונם שאיני נהנה למולים" אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם, שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיה ט); ואומר: "והיה הפלשתי הערל הזה" (שמואל א יז); ואומר: "פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים" (שמואל ב א)' (משנה נדרים ג,יא). בנ"י במהותם מיועדים לגלות את שם ה' בעולם, וזה נעשה דרך א"י, ולכן עמלק בא לפגום בזה. לכן כנגד זה כשאנו מגיעים למנוחה בארץ, שאז מתחברים לשיא גילוי שם ה' בעולם, אז מגיע הזמן להשמיד את עמלק. לכן המן בא מכוח סעודת אחשוורש שמגלה פגיעה בקשר של בנ"י לא"י, וזה מתחבר להשתחויה לצלם שבזה נעשה ההיפך מגילוי יראת ה'. המן בכוחו העמלקי בא בכוח פגיעה בגילוי קדושת בנ"י המתגלה בשיאה בגילוי שם ה' דרך בנ"י בא"י. לכן עונה מרדכי שהוא לא מפחד מהמן, אלא הוא בא מכוח בנימין שאצלו מודגש הקשר של אי השתחויה לאחר מלבד הקב"ה, ולא"י, ולכן מעל כוח עמלק שהמן מייצג. נראה שלכן יש עניין מיוחד להזכיר את א"י בפורים, שלכן נקבע שושן פורים ע"פ הערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון, מעבר לסיבה של לתת כבוד לא"י החרבה ('ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים, ותלו אותה מימות יהושע בן נון'. יר' מגילה א,א), יש בזה גם עניין מהותי, לומר שעיקר הכוח של ההצלת בשושן (ששם היה עיקר המעשה של פורים), הוא מכוח מעלת א"י. וקשור לערים מוקפות חומה מימי יהושע בן נון, כרמז להגנה ומלחמה, שכך נלחמו באויבי ישראל בפורים, ויהושע מרמז על הקשר לארץ (כיבוש הארץ) ועל המלחמה עם עמלק (שפורים זה התגלות שלה).