בס''ד    פרשת פקודי: האם מותר לבנות בריכה בכסף שנתרם לצדקה

פתיחה

בפרשת השבוע, מונה משה רבינו את החומרים שהביאו בני ישראל לבניין בית המשכן: זהב, כסף, נחושת, בדים, עורות ועצים. הגמרא במסכת בבא בתרא (ט ע''א) כותבת, שבמידה וגבאי הצדקה הם אנשים כשרים ונאמנים, אין צורך לבדוק אחריהם ואנו סומכים על כך שהם עושים מלאכתם נאמנה.

הטור הוסיף (יו''ד רנז), שטוב שגם גבאים כשרים יציגו מידי פעם דין וחשבון, כדי שהציבור ידע שניתן לסמוך עליהם באופן מוחלט, וכך פסקו השולחן ערוך והרמ''א להלכה (שם, ס''ק ב). מהיכן הם למדו דין זה? הרי הוא לא הוזכר בגמרא. הב''ח (ס''ק א ד''ה גבאי) כתב, שככל הנראה נלמד דין זה מפרשתנו, שלמרות שמשה רבינו היה נאמן, הוא פירט את הכספים שתרמו בני ישראל, ובלשונו:

''גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם, ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון: זה לא נמצא בפוסקים, ואולי למדו דבר זה ממשה רבינו עליו השלום שנתן חשבון בנדבות המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מהשם ומישראל.''

בעקבות כך נעסוק השבוע בדיני צדקה, ובעיקר בשאלה, האם מותר לגבאי הצדקה להשתמש בכסף שנאסף למטרה מסויימת, למטרה אחרת, למשל לבנות עם הכסף בריכה.

1. שינוי כספים

האם מותר לשנות את ייעוד הכסף שנאסף לצדקה לצורך אחר? מדברי הגמרא בבא בתרא (ח ע''ב) עולה, שמותר לשנות. הגמרא פוסקת, שמותר לבני העיר לקחת את הכספים שיועדו לתמחוי (= מקום שבו אכלו העניים) או לקופת הצדקה של העיר, ולהשתמש בהם לצורך אחר. האם מותר לשנות את יעוד הכספים לכל צורך שהוא? נחלקו בכך הראשונים:

א. שיטת רבינו תם

רבינו תם (תוספות ד''ה ולשנות) פירש, שמותר לקחת את הכסף שתרמו אנשים לצדקה, ולעשות בו אפילו צורכי חול, וכן פסקו להלכה גם הרמב''ם (מתנות עניים ט, ז), הרא''ש (א, כט), המהרי''ק (שורש קכח) ועוד. התוספות מוסיפים שכך עשה רבינו תם בעצמו, ואת הכסף שהיו גובים בני העיר לצדקה לעניים, הוא היה מחלק לשומרי העיר תמורת עבודתם.

על שיטה זו קשה מהגמרא במסכת ערכין (ו ע''ב). הגמרא במסכת ערכין פוסקת, שבמידה ותרמו מנורה לבית הכנסת וכבר לא זוכרים מי תרם אותה, מותר לקחת את המנורה ולהשתמש בה לצורך אחר. כפי שמדגישה הגמרא, אפשר לשנות את ייעוד המנורה רק לצורכי מצווה, אבל לדברי רשות אסור. דין זה קשה על רבינו תם ושאר הראשונים שהתירו לשנות את יעוד כספי הצדקה לכל צורך.

רבינו תם עמד על קושיה זו ותירץ, שרק כאשר הכסף מגיע לאנשי העיר, ניתן לשנות את ייעוד הכסף לצרכי חולין, מכיוון שמי שנותן לציבור כסף, נותן אותו על דעת כך שהם יעשו איתו מה שהם רוצים. אבל כאשר נודרים לבית כנסת, אז לא מדובר בתרומה לציבור אלא בתרומה פרטית לצורך מסויים, ולכן במקרה כזה יהיה אסור להשתמש בכסף לצורכי רשות, ובלשונו:

''נראה לרבינו תם דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות, אף על גב דאמרינן בערכין (דף ו ע''ב) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא (= מי שתרם מנורה לבית הכנסת) אסור לשנותה לדבר הרשות... הכא שבני העיר משנים את הצדקה שאני (= שונה), לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי, וכן היה רבינו תם נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם.'' 

ב. שיטת הר''י מיגאש

הר''י מיגאש (ד''ה לעשות), הרא''ם והי''ד רמה (מובאים בריטב''א ד''ה ורשאין) חלקו על דבריהם. הם טענו, שברגע שהאחראים על הצדקה קיבלו את הכסף, הם זכו בו בשביל העניים. לכן מותר יהיה לקחת כסף שיועד לתמחוי להפוך אותו לכסף של קופת העיר, מכיוון ששניהם משמשים לצורך העניים, אבל כסף שיועד לעניים, אסור לשנות אותו לצרכים שאינם לטובת העניים[1] (ועיין תוספות ערכין ו ע''ב).

ראיה לדבריהם הם מביאים מהמשנה במסכת שקלים (ב, ה) הפוסקת, שבמידה וגבו כסף לצורך עניים או לצורך פדיון שבויים, ונשאר ממנו לאחר השימוש המקורי, אסור לשנות את ייעודו המקורי, ויש לתת גם את שאר הכסף לעני או השבוי עבורו נערכה המגבית. מוכח, שאת מותר הצדקה אפשר לתת רק לעניים, ואסור להשתמש בו לצרכים אחרים[2].

כיצד רבינו תם ושאר הראשונים יתמודדו עם ראייתם? נאמרו בדבר לפחות שתי תירוצים:

א. הרא''ש (א, כט) חילק בין מגבית חד פעמית למטרה מסויימת, לבין כסף שתורמים בדרך כלל לקופת העיר. כאשר עושים מגבית לצורך מטרה מסויימת, אז התורמים נתנו כסף לשם אותה מטרה, ויהיה אסור לשנות ולהשתמש בכסף לצורך אחר (וזהו המקרה בו עוסקת המשנה בשקלים). לעומת זאת, כאשר תורמים לקופת העיר, תורמים על דעת כך שהאחראים על הקופה יעשו בכסף מה שנראה להם נכון, ולכן מותר לשנות את ייעוד הכסף גם לדברים אחרים, ובלבד שיהיו לצורך הציבור.

ב. רבינו יונה (ד''ה ת''ר) תירץ, שהותר לשנות את שנתרם לעניים לצרכי הרשות, רק כאשר אין ברירה ואי אפשר להשיג עוד כסף, אבל במידה ויש אפשרות להשיג כסף ממקור אחר, ברור שלכתחילה צריך להשתמש בכסף שנאסף עבור עניים,  רק לצרכי העניים ולא לצרכים אחרים.

לכן כאשר המשנה בשקלים אומרת שצריך להשתמש במותר הכסף לצדקה, היא מדברת על מצב בו יש אפשרות להשיג כסף לצורכי הרשות ממקום אחר, ולכן הכסף שנשאר מהמגבית מיועד לעניים בדווקא.

להלכה

להלכה נפסק בשולחן ערוך (יו''ד רנו, ד) כדעת רבינו תם, שמותר לציבור לשנות את הכסף אפילו לדברי הרשות. הרמ''א הוסיף בשם המהר''י וייל (סי' כו), שבמידה ונותן הצדקה אומר בפירוש שהוא נותן את הכסף למטרה מסויימת, אסור לשנות את ייעוד הצדקה:

''רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו... הגה (= רמ''א): אבל אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה.''

2. אין צורך בכסף

עד כה ראינו שכולם מסכימים שכאשר נותנים את הכסף למטרה מוגדרת מראש, אסור לשנות את ייעוד הכסף. מה יהיה הדין במקום שבו תרמו את הכסף למטרה מסויימת, אבל לפני שהספיקו להשתמש בכסף כבר לא היה בו בצורך? למשל גבו כסף לפדיון שבויים, ולפני שפדו את השבוי הוא מת. למעשה נחלקו בכך הראשונים:

א. הרשב''א בתשובה כתב (ד, נה), שגם אם לא השתמשו כלל בכסף, עדיין צריכים לתת את הכסף לשבוי או ליורשיו. מה סברתו? כפי שראינו במשנה בשקלים, במידה וגבו כסף לצורך עניים ונותר כסף, הוא שייך לעניים ולא חוזר לתורמים (והוא הדין אם גבו כסף לצורך פדיון שבויים ונותר כסף, הוא שייך לשבוי או ליורשיו).

טוען הרשב''א, מה ההבדל בין מקרה בו לא השתמשו כלל בכסף לבין מקרה שהשתמשו והותירו?! הרי לכאורה גם כאשר גבו לצורך פדיון שבויים, התורמים נתנו רק בשביל הפדיון ולא בשביל שהכסף יילך ליורשי השבוי, ולמרות זאת אנו פוסקים, ששאר הכסף עובר ליורשי השבוי! ממילא, כמו שפסקנו שמותר הכסף מועבר לעני, גם במקרה בו כבר לא היה צורך כלל בכסף שנאסף ולא נעשה בו שימוש, יועבר הכסף לעני או ליורשיו.

מדוע באמת כאשר נותר כסף מהגבייה, הוא לא חוזר לתורמים? הרשב''א מסביר, שברגע שנתנו התורמים את הכסף לצדקה, כבר ברגע הנתינה זוכה העני בכסף והוא שייך לו לכל דבר ועניין, לכן ברור שגם אם נשאר כסף או שלא השתמשו בו כלל, עדיין הוא יהיה שייך לעני או לשבוי שעבורו הוא נאסף, ובלשונו:

''שאלת: גבאים שגבו מעות לפדיון שבוים ידוע, ואחר כך שבאו מעות לידם מת אותו שבוי עד שלא נפדה. מעות הללו מה יעשה בהם, של יורשין הם או לא כיוון שלא נפדה? תשובה: דבר ברור הוא דליורשים הם מהמשנה דשקלים ששנתה מותר שבוי לאותו שבוי, מותר המת ליורשיו, וכמו שאמרת גם אתה. ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה, דהא טעם הדבר משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאין (= שמשעת הגבייה זכו בשביל העני). ומה לי נפדה ולא הוצרך להם מה לי מת ולא הוצרך?!''

ב. הרא''ש (כלל לב, ו) חלק על הרשב''א. הוא דן במקרה, שאמא נתנה לקהילה סכום כסף גדול כדי לפדות את הבת שלה מהישמעלים שחטפו אותה. עוד לפני שהספיקו לפדות אותה התברר, שבמהלך השנים היא התחתנה עם ישמעאלי אחד והולידה לו ילדים, והיא כבר לא רוצה לחזור. האם תובעת את כספה בחזרה כי אין בו צורך, ואילו הקהילה דורשת שישתמשו בכסף לפדות שבויים אחרים.

הרא''ש פסק, שמכיוון שלא השתמשו כלל בכסף הוא חוזר לתורם, ובמקרה זה, לאמה של הנערה. הוא כתב שאין להשוות בין המקרה של המשנה בשקלים למקרה הזה, מכיוון שבמשנה בשקלים מדובר שהשתמשו בחלק מהכסף, לכן לא מחזירים את הכסף לתורמים, לעומת זאת כאשר לא השתמשו בכסף בכלל,  ברור שהוא חוזר לתורמים.

מה סברתו? מדבריו משמע, שהחילוק הוא בדעתם של בני האדם. כלומר, כאשר אנשים תורמים כסף לצדקה, הם מעלים על דעתם שלא יצטרכו את כל הכסף שגבו, והכסף הנותר ישתמשו בו לצרכים אחרים. לעומת זאת כאשר לא השתמשו בכסף כלל, ברור שלא על דעת כך התורמים נתנו את הכסף, ולכן צריך להחזיר להם (ועיין באור זרוע הל' צדקה סי' ז).

להלכה  

להלכה השולחן ערוך (יו''ד רנג, ו – ז) הביא את שתי הדעות, אך הכריע לבסוף כדעת הרא''ש, שבמידה והשתמשו בחלק מהכסף אז הוא שייך לעני או לשבוי, אבל במידה ולא השתמשו כלל בכסף הוא חוזר לתורמים, והסכים איתו להלכה הרמ''א:

''ו. עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו והותירו על מה שצריך, המותר שלו. ואם גבו לעניים סתם והותירו, ישמרו לעניים אחרים. וכן מותר שבוי, לאותו שבוי. ז. מעות שגבו לפדיון שבוי, ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו (=רשב''א), ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו (= רא''ש), ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו (= שאומדים את דעתם) שלא התנדבו על דעת כך. הגה (= רמ''א) והוא הדין אם נדר אחד ליתומה מעות להשיאה ומתה, דלא זכו בהם יורשים. (מרדכי).''

אמנם יש לסייג את הדברים. במידה ובשביל לאתר את התורמים כדי להחזיר להם את הכסף או בשביל לממן את דמי המשלוח, יצטרכו לבזבז חלק ניכר מהכסף, פסק הרא''ש (שם), שעדיף שישתמשו בכסף למטרה דומה שלשמה נתרם הכסף מלכתחילה.

דין הכסף שהוחזר

אם כן נפסק להלכה, שבמידה ולא השתמשו בכלל עם הכסף הוא חוזר לתורמים. מה דין הכסף? האם התורמים יכולים להשתמש בו לצרכי חולין, או שבגלל שהם התכוונו לתת אותו לצדקה, גם אם הוא חוזר אליהם הם חייבים להשתמש בו לצדקה?

א. האור זרוע טען (הל' צדקה סי' ז), שמכיוון שהכסף הופרש לצדקה, הוא הוקדש לצדקה. משום כך, לא זו בלבד שאסור להשתמש בכסף לצרכי חולין, אסור להשתמש בכסף לצדקה ברמה פחותה ממה שהתכוונו מלכתחילה, מכיוון שבכהאי גוונא התורם מוריד  את הכסף מקדושתו. לכן אם תרמו את הכסף להשיא יתומה, צריך בכסף שהוחזר להשיא יתומה או לקיים מצווה גדולה מכך.

ב. רבינו שמחה (מובא באור זרוע) חלק וכתב, שרק כאשר מפריש הצדקה נתן את הצדקה לצורך פדיון שבויים, ולא אמר שהוא רוצה לפדות את איש פלוני, אז הוא חייב לתת את הכסף שחזר אליו לפדיון שבויים. אבל במידה והוא ייחד את הכסף לפדיית איש פלוני, אז כאשר אין צורך לפדות אותו הכסף הופך להיות חולין, והוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[3]...