אלה פקודי המשכן משכן העדות (לה,כא)

"פקודי" לשון פקדון, וזה "אלה פקודי המשכן", כוחות המשכן נפקדו לדורות עולם, שגם עתה, בזמן החורבן, נוכל לעשות משכן ומקדש לה' כמאמרם ז"ל "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יא) –אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. (ארון העדות).

העיקר שממשיכים

"אלה פקודי המשכן משכן העדות". למה נכתב  פעמיים משכן? למה לא היה מספיק לכתוב "אלה פקודי משכן העדות"?!

בונים את המשכן ומפרקים אותו. בונים ומפרקים. פעם הוא בנוי, פעם הוא מפורק. לכן פעמיים. בני ישראל הקימו את המשכן, נסעו עמו ממקום למקום ופרקוהו, ואחר כך חזרו והקימוהו ונסעו עוד כברת דרך, ושוב פרקוהו,,, ושוב הקימוהו...

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, עוזב את הרצון  שלו, הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? כלום!

אסור לאבד את הרצון. הטוב שלך זה הרצון שלך. אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה! רבנו הקדוש אמר על עצמו שגם אם היה עובר את העבירה החמורה ביותר, חס ושלום, לא היה נופל בדעתו כלל, אלא היה ממשיך להיות איש כשר כמקודם. רק אחר כך היה עושה תשובה.

רבנו בעצם אומר שהוא לא היה נופל לשום ייאוש ועצבות, הוא היה נשאר בשמחה כי גם אחרי החטא הוא היה ממשיך לרצות את ה', והרצון זה העיקר. אם אתה ממשיך לרצות את ה', אתה נחשב לאיש כשר, לצדיק גמור, רק צריך לעשות תשובה על העבר ולהמשיך קדימה. המשכן עצמו, הוא עצמו מגביר אצל האדם את הרצון להדבק בה' בבחינת "משכני אחריך נרוצה" . אדם שיש לו רצון הוא רץ אחרי ה', זה היה הכוח של המשכן, שהאיר את הרצון, שהגביר את הריצה.

בני מלכים אנחנו, בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. רק שלפעמים אנחנו יורדים מן המלוכה, כי על כל אחד עובר מה שעובר, יש לנו ירידות ונסיונות שבאים שלא ברצוננו ומה שמצפים מאתנו זה לא לפול לעצבות וליאוש. אם נישאר בשמחה, נחזור למלוכה. ואיך נישאר בשמחה? נזכור שכל מה שקורה לנו, זה הכל בהשגחה מדוקדקת של בורא עולם, שרוצה לקרב אותנו אליו, שאף פעם לא עוזב אותנו, שהוא אתנו תמיד. "ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמם ונסעו עמו ממקום למקום במדבר חושך ואפלה, מקום נחש ועקרב, ואחר כך חזרו והקימוהו, להורות לדורות שאפילו כשהמשכן יהיה נפרק וחרוב – יגן עליהם, ואם יקשרו רצונם תמיד בקדושת המשכן ובית המקדש וכליו, על ידי זה יוכלו לעבור בשלום בכל המדבריות בכל מיני חושך וצלמות, שבכל מקומות אלו בהכרח שיעבור בהם הרוצה לגשת אל הקודש". (ליקו"ה ברכת השחר נ, מה).

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים. אם אדם יקבל את הדבר בלי הכנות, בלי רצונות, בלי כיסופים, בלי תפילות, אם הוא יקבל "בחינם" הוא לא ידע להעריך. רבנו אומר שההכנה למצווה יותר חשובה אפילו מהמצווה.

יש המתן בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה' באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה אליו  ויאיר לו פנים, ושירגיש תכף אהבת ה', שה' אוהב אותו והוא אוהב את ה'. חייבים את העבודה של ההמתנה. וזה לא שממתינים בנחת ובנוחות, תוך כדי ההמתנה עובר על האדם מה שעובר. לפעמים הוא מרגיש שלא רק שלא פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להילחם, והוא מתחזק ברצונות, ומרבה בתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה.

להתקרב אל ה', לזכות בכל הדברים הנפלאים האלה שיש בעבודת ה', זה רק עם ענוה ושפלות. רק עם הרכנת הראש.

שמונה עשרה פעמים כתוב בפרשת פיקודי "כאשר ציווה ה' את משה". כמו שה' רוצה, ככה בדיוק עושים. הסמל של עם ישראל זה נעשה ונשמע. קודם עושים. אחר כך שואלים שאלות. לדעת לוותר. להרכין ראש. לא לענות.  לקבל בהכנעה את מה שקורה גם אם  זה בדיוק ההיפך ממה שהתפללתי וביקשתי. צריך הרבה הכנעה בדרך אל ה'. מי אמר שצריך להיות לך זה וזה וזה? אדם כל הזמן עושה לו תוכניות וכל דקה הם מתקלקלות לו משום שזה בכלל לא היו התוכניות הנכונות ולא התקלקל לו כלום. ה' אני יודע שהכל זה איך שאתה רוצה, לא איך שאני . כשאדם מכניע את עצמו אז ה' איתו.

כל הדרך של עבודת ה' היא דרך של עליות וירידות. רגעים של התעלות ודביקות לצד רגעי כשלון ונפילה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בסולם אי אפשר להתקדם אלא בהדרגה. שלב אחרי שלב. אחרת נופלים ומתרסקים ח"ו. ובסולם הפלאי הזה מלאכי אלוקים עולים ויורדים. והרי הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם יורדים, שהרי הם יורדים מן השמים, ורק אחר כך עולים חזרה. אך זהו רמז לכל מי שרוצה את ה', שרוצה להידבק בקב"ה, שבהתחלה יש לו אור גדול, הוא בעליה, אך מייד אחר כך באה ירידה. משכן בבניינו ומשכן בחורבנו. "וצריך להיות מצפים לישועה תמיד, בבחינת וכל עין לך תצפה, וכמו שאומרים: כי לישועתך קיוונו כל היום ומצפים לישועה". (ליקו"ה שילוח הקן ה,י).

בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו: שלא נפסיק לחפש את ה', לדבר עם ה', להאמין שה' איתנו בתוך הצרה, בתוך הירידה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו – "כי לא אעזבך".

כל העולם הזה הוא לא כדי שיהיה לי טוב, הוא לא כדי שאני אצליח, ולא שהכל יסתדר לי, אלא העולם נברא רק בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'. לזכור מה? שבאנו לכאן כדי לעשות את רצון ה'.

יהודי אסור לו להתייאש. כי במהות שלו הוא טוב. יהודי צריך להיות משוכנע באמת ובתמים שהוא עוד יזכה לכל מה שהוא כל כך רוצה ומייחל. יהודי שייך רק אל הטוב והקדוש. גם אם הדרך לשם רצופה מכשולים. נפלת? תתחזק ותתחיל לטפס מחדש. זה המסלול של יהודי שרוצה להתקרב אל ה'. בחמלת ה' עלינו, נפתח לנו לפעמים אור גדול ופתאום נחשך לנו כאילו שקעה השמש שלא בעונתה. העיקר אז להחזיק מעמד ולדעת שאם מחזיקים מעמד בירידה, זוכים אחר כך לעליה.

הנפש שלנו נמצאת בתשוקה כל כך גדולה למשהו שמעל, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה שהיא בעצם תרומם אותי ואם אגיע אליה, אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות היותר עליונה? זה הקדושה, והדבקות, והצדיקים , והקב"ה, והתורה הקדושה, והתפילה, כל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו , לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, וכל העבודה זה שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מזה. הנפש, היא לא שמחה על התוצאה, היא שמחה על המהלך. איזה מהלך? מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. על זה היא כבר שמחה. לא ההישג הוא התכלית, אלא עצם הרצון. כי מה שיש לנו מתחילה ועד סוף זה רק הרצון.

איך זוכה יהודי להתקדש? איך זוכה יהודי להיות צדיק? ע"י הבחינה שהוא לא מייאש את עצמו לעולם אף על פי שעובר עליו מה שעובר. הקב"ה לא תובע מאיתנו מה שאנחנו לא יכולים. בשמים מתפעלים מכל תזוזה של יהודי. מעשה קטן בדורנו הוא מעשה גדול בדורם. תתחזק, אל תתייאש, אל תאבד את האמונה ואת התקוה, תזכור שה' הוא כל יכול. אל תחשוב שאין סכוי. לפי הטבע אולי אין סיכוי, אך כשאדם רוצה את ה', כשיהודי רוצה את הקדושה, אז ה' משנה את הטבע.

הרצון זה כוח אדיר, ואם האדם, כל המהות שלו וכל הרצונות שלו זה ללכת אל הקודש, הוא בסוף יגיע. הנקודה הזו של הרצון, שמריצה אותנו היא  גדולה מהכל, היא אינסופית, אין לה גבולות. את מה שאדם עושה בדמעות, בהתבודדיות, בבכיות, בתפילות, במתן צדקות, אי אפשר לקחת ממנו. "כי עיקר הוא הרצון. ותיכף כשיתגבר וירגיל את עצמו שיהיה לו רצונות חזקים דקדושה להתקרב לה' ולצדיקיו ולא ירפה את הרצון, בודאי יוכל להתגבר על כל המניעות". (ליקו"ה ברכת המזון דף יב)

כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך! חוק של הבריאה! מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול. הקב"ה מטפל בנו ככה שעד סוף ימינו אנחנו כבר רואים מספיק חושך כדי שבזכות החושך הזה נזכה לראות אור גדול. כי זה מה שהקב"ה רוצה, שנראה את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.

צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, שאין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם. שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם, כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.

זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחושך אבל אני יודע שאתה נמצא. אני בחושך אבל איני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה.

דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו, צמחו הישועות הכי גדולות. אנחנו עוברים תקופות קשות בחיים כדי שנגלה שגם שם ה' אתנו.

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר. לא מרגישים כלום כלום, לא מרגישים שום דבר, ובכל זאת ממשיכים. מקבלים בזיון ובכל זאת ממשיכים. כמו בסיפור הבא:

המביט לארץ ותרעד

אני מנהל סניף דואר זה עשור שנים, ועובד דואר 25 שנה. אני חושב שלא קשה להסביר מה דורש התפקיד הזה. מדובר בתפקיד קשה ותובעני, עם לחץ גדול ומצב מתמיד של מחסור בכוח אדם ובזמן.

הסיפור שאני רוצה לספר אירע לפני כשנה. ליתר דיוק, ביום שלישי כ"ח באלול, יומיים לפני ראש השנה תשע"ח. יש משמעות לתאריך הזה.

בשעת הצהריים מגיע לקוח ומבקש לעשות העברת כסף למקסיקו. למי שאינו יודע, יש שירות העברת כספים של "ווסטרן יוניון". אם אתה רוצה לשלוח סכום כסף לכל מקום בעולם, עד לאחרונה גם לאיראן, כל מה שאתה צריך לעשות זה לפנות לסניף דואר ולהפקיד, ובתוך מספר שעות – האיש שרצית להעביר אליו את הכסף מגיע לאחד מסניפי "ווסטרן יוניון" ומושך את הכסף. חד וחלק. ובכן, הלקוח מגיע עם חמשת אלפים דולר ומבקש להעבירם למקסיקו, לחמיו הזקוק לסכום הזה. הפקידה מנסה לבצע את ההעברה, אך מסתבר שהייתה תקלה במחשבים וההעברה נתקעה.

ובינתיים, הקהל בסניף מצטבר, אנשים רוטנים, ולאחר מספר נסיונות אני אומר לפקידה שתניח לזה ותמשיך לקבל קהל בעניינים אחרים. האיש אומר לי: "רגע, אבל אני בתור". אני מסביר לו : "נכון, אבל יש איזושהי בעיה ואנחנו לא יכולים לעכב את כולם". האיש מרים את קולו: "זה לא בסדר מה שאתה עושה". אני מנסה להיות אדיב: "תבין, אדוני, יש עוד אנשים שצריכים את הפקיד, וההעברה שלך ממילא לא מתבצעת. תמתין מספר דקות, אני מבטיח לך שננסה שוב".

האיש ממתין, שמונה לקוחות עוברים, ואז אני מורה לפקידה לשוב ולטפל בעניינו. אך שוב ההעברה אינה מצליחה להתבצע. אני מנסה לעזור מהצד שלי, אך מגיעה לנו הודעת שגיאה. איננו יודעים מה לעשות.

בינתיים האיש מדבר בטלפון עם חמיו, הוא מדבר בעברית ובקול גדול. לא סתם הוא עושה את זה. הוא מעוניין שכל המבקרים בסניף ישמעו מה שיש לו לומר. "אתה שומע? אני כאן בסניף הכי גרוע בארץ, עם המנהל הכי גרוע בארץ. עוד לא ראיתי בנאדם כל כך לא מקצועי". כך הוא מדווח לחמיו, וכל הסניף, על עובדיו וקהל לקוחותיו, שומעים. חלקם נהנים מההשפלה שלי, כי גם להם יש חשבון עם הדואר, ואיך יפרעו אותו אם לא דרכי? הבנאדם נהנה מהתפקיד שנטל על עצמו והחל לשפר את כישורי הנאום שלו. הוא פשוט שידר לחמיו בשידור חי מה אני עושה כעת וכמה לאט אני עובד ואיך אני מנהל את הסניף באופן כללי.

קשה לי לומר שזה לא השפיע עליי. האיש הזה השתלח בי לעיני כול. הייתה לו לשון חדה ומרושעת, והוא ידע איך לעשות זאת.

ניסינו לעזור לו בפעם השלישית, ושוב אותה תקלה. התקשרתי לסניפים אחרים, אך הם לא דיווחו על תקלה, ולמען האמת, לא בוצעו אצלם הפקדות בעבור מקסיקו, כך שלא ניתן היה לדעת אם הבעיה רק בסניף שלנו, או באופן כללי עם מקסימו. והאיש אינו מפסיק לחרף ולגדף ובעיקר להעליב. מעולם לא פגשתי באדם כל כך אלים מילולית. כשאני אומר אלים, אתם ודאי מדמיינים מישהו שצועק או מקלל, אבל לא. האיש דיבר במילים של בית מרקחת. הוא תיאר אותי, כמו שפסיכולוג מתאר את המטופל שלו. בעצם, פסיכולוגים נוהגים בכבוד. הוא עשה זאת בלעג, בציניות מושחזת. למעשה, הוא תיאר לקהל איך אני נוהג בביתי שלי, איזה בן אדם אני, וגם ידע לספר להם – מתוך דמיונו כמובן – איך זכיתי במשרת הניהול בגלל פרוטקציה של מישהו, שלא הצליח לדחוף אותי למקום אחר.

במתכוון אני מאריך בתיאור הפגיעה וההשפלה ותאמינו לי, כמה שאתאר לא יספיק כדי להסביר מה היה שם - כדי לשתף מה עברה הנפש שלי באותן דקות. חז"ל אומרים ש"המלבין פני חברו ברבים הרי הוא כשופך דמים", ואני חשתי זאת על בשרי. הושפלתי בפני הקהל הרחב, שלא בא להגנתי.

אלמד זכות על שתיקת הקהל, שבאותה תקופה תפקוד "דואר ישראל" באמת היה מתחת לכל ביקורת, בשל השינויים הרדיקאליים שנעשו. ועדיין ציפיתי שמישהו יצא להגנתי. אני חושב שעיקר הכאב שלי היה בכך שהעובדים שלי האנשים שעובדים תחתיי היו עדים לכך. עובד אחד ניסה להשתיק אותו, אך הוא החל להפנות את חיציו כלפיו, והעובד השתתק בבהלה, כך שהאיש יכול היה לחזור אלי..

שעת הסגירה הגיעה. נאלצתי להודיע לאיש שההעברה לא תתבצע היום, ואם הוא מעוניין, שינסה לבוא מחר בבוקר, בתקווה שנצליח לבצע אותה.

"תשכח מזה", הוא הבהיר, "אני במקום הזה לא דורך", הוסיף, ומיד מצא משהו מתוחכם יותר לומר: "לא, אני חוזר בי, אני  כן אדרוך כאן, אך רק ביום שכף רגלך לא תדרוך כאן, ואני מודיע לך שיום זה קרוב מאד. לא אנוח ולא אשקוט עד שאתה תיזרק מהמקום הזה בבושת פנים, ואם אפשר מ"דואר ישראל" בכלל. אתה בושה למוסד זה. אני אדאג שהממונים עליך ידעו על זה". והלך. נשארנו שם, העובדים. הייתה שתיקה מביכה באוויר. כמה עובדות בכו מהעומס הרגשי שנפל עליהן, ואני חשתי כמו האדם הכי מובס בעולם. לא ידעתי מה אני עושה עם מה שקרה כאן. חשתי כעס עצום, אפילו שנאה גדולה כלפי האיש הזה, שהתעלל בי ככה ופצע את נפשי והשפיל את כבודי בפני עובדיי ובפני כל הקהל. ואז... לפתע עלה רעיון במוחי. בין צוות הפקידות הייתה אחת שלא זכתה לפרי בטן במשך שתים עשרה שנה. מה לא עשינו למענה? קיבלנו על עצמנו קבלות וחילקנו ספרי תהילים, אך דבר לא קרה.

לפתע מצאתי עצמי קורא בהתרגשות: "אני מוחל לאיש הזה ומקדיש את כל מה שעברתי לכך ש..." כאן נקבתי בשם העובדת ובשם אמה – "ובעלה יזכו לפרי  בטן במהרה".

כל העובדות פרצו בבכי. רק מי שהיה שם הבין איזו מתנה נתתי לה. מסע ההשפלה שעברתי היה משהו שבני אדם לא מוחלים עליו עשרים שנה, ואני  לקחתי אותו, טרי ומדמם, והגשתי כמנחה למען רווחתו של זוג שלא זכה לפרי בטן. באורח מוזר זה הקל גם עליי. סיימנו את העבודה והלכנו הביתה. באותו לילה לא ישנתי. המילים הקשות שאמר האיש חרכו את נשמתי וגרמו לי מפעם לפעם לפרץ דמעות. ואני לא איש שבוכה. השתדלתי שרעייתי לא תרגיש מה עובר עליי, גם משום שלא רציתי להעמיס עליה וגם מפני שלי עצמי היה זה עומס גדול, לשתף עוד מישהו במה שעברתי. עוד הבדל בין גברים לנשים. הבוקר הגיע , יצאתי לתפילה ומשם לסניף.

העובדים פתחו אשנבים, חצי שעה עברה, ולפתע פורץ לסניף האיש המעליב והפוגע מאתמול. כולם נתקפו בהלם. ומה הוא עושה, אם לא ניגש אליי, לוחץ את ידי, מחבק אותי בחום ואומר לי: "אני רוצה לבקש ממך סליחה ומחילה על מה שעשיתי אתמול, אני ממש מצטער, לא יודע מה נכנס בי. אעשה הכל כדי שתמחל לי". הבטתי בו, משתומם. לא הבנתי מה נפל עליו.  האמת שבתחילה חשבתי שהוא ממשיך בהתעללות שלו מאתמול ורק מגיש אותה בצורה משוכללת יותר. אך לא, האיש היה רציני לחלוטין. "אתה לא תאמין", הוא אמר, "כפי שאתה יודע, חמי המתין בביתו להודעה ממני שההפקדה בוצעה. הוא היה צריך ללכת לבניין משרדים שבו שכן ה'ווסטרן יוניון' כדי לקחת את הכסף, אך כל עוד לא נתתי לו אישור שההפקדה בוצעה – לא היה טעם ללכת לשם.

דקות ספורות אחרי שיצאתי מכאן, בערך בשעות שהוא היה צריך להיות שם, אירעה רעידת אדמה במקסיקו, בעוצמה של 7.1 בסולם ריכטר. עשרות בניינים קרסו, ביניהם בניין המשרדים שממנו היה צריך חמי לקחת את הכסף. מאות אנשים נהרגו באזור הזה, וביניהם יהודי אחד בשם הרב חיים אשכנזי. מצאו אותו מספר ימים לאחר מכן יחד עם עשרות הרוגים נוספים בבניין שבו חמי היה אמור להיות. אני התרגזתי עליך, בשעה שהקב"ה עיכב את ההפקדה, כדי שחיי חמי יינצלו, ואני כל כך מתבייש במה שעשיתי". אמר.

אני יודע שאינך יכול למחול לי על מה שעשיתי, וגם אין לי דרך לתקן, כי היה כאן קהל גדול, אבל אני מוכן לעמוד כאן ולבקש ממך בפני כל אחד ואחד סליחה ומחילה, רק בבקשה תמחל לי". שתקתי. לא אמרתי דבר.

"זה בסדר, הוא כבר מחל לך", אמר אחד מהעובדים שלי. "מה?" הוא היה בהלם. "אתמול כשיצאת , הוא הודיע שהוא מוחל לך על כל הפגיעות וההשפלות הללו, ובלבד שאחת מהעובדות כאן תיפקד, לאחר תריסר שנים ללא ילדים". האיש הביט בי. הוא היה חסר מילים. ופתאום החל לבכות בכי גדול ונורא, קורע לב. "איזה רשע אני", הוא אמר, "ואיזה צדיק אתה. פגעתי בך על לא עוול בכפך, ואתה לא זו בלבד שלא הגבת אפילו מחלת לי! אני מקווה שאוכל לעשות תשובה על מה שעשיתי לך, וגם אני אתפלל למען העובדת הזו". הוא צעד לכיוון היציאה, וליד הדלת הסתובב ואמר: "לימדת אותי שיעור לכל החיים". והלך.

וכעת לגולת הכותרת של הסיפור. תשעה חודשים וחצי בדיוק לאחר המקרה הזה, נולדה לפקידה הזו בת. כן, זו שהייתה חשוכת ילדים במשך תריסר שנים, ואין אפילו אחד שאינו יודע ומבין בזכות מה ולמה התרחש הנס הזה. בורא עולם מסובב את עולמו כרצונו, הוא קלקל את המחשבים כדי שיהודי עם זכויות במקסיקו לא יצא מהבית במטרה לקבל את ההפקדה שלו, ושלא ימצא עצמו במרכז רעידת האדמה שתקפד את חייו. הוא שולח לכאן ברנש, שישפיל אותי כפי שלא השפיל אותי אדם מימיי, כדי שאוכל לתת את המחילה שלי במתנה לזוג חשוך ילדים.

וכעת, מי שיש לו ספק כשלהו בהשגחה הפרטית המופלאה שסובבת אותנו, שפשוט יבוא אליי. אני אחד שיודע.

תפילה

רבונו של עולם

חזק אותי באמונה שהכל אתה עושה לי, שכל מה שנראה בדרך הטבע שאחרים עשו לי,  זה הכל אתה אבא, כך שאין לי מה לכעוס על השני, ומה להיפגע מהשלישי, ומה ללחוץ על הרביעי שחייב לי ולא מחזיר לי כי בעצם הכל אתה עושה לי.

ואם מישהו מתעלם ממני כאילו אני אויר, כאילו אני לא קיים, במיוחד שפעם זה היה אחרת, ובמיוחד אם עשיתי לו הרבה טובות בעבר, לדעת שאין לי מה לכעוס, או להיפגע, או לרצות שגם לו יגיע איזה צער כמו שהוא מצער אותי, לדעת אבא שהכל זה אתה ואם זה אתה אז זה טוב! ומה שנשאר לי זה רק להגיד לך תודה בלי הפסקה.

הלב שלי נשאר אז נקי, ואני כל כך שמח, כי אין לי עסק עם אף אחד רק עם אבא שבשמים שעושה לי רק דברים טובים גם אם זה נראה ממש לא טוב, וממש לא צודק.

רבונו של עולם, אני כל כך רוצה להתחזק באמונה הזו, כי זה עושה לי את החיים כל כך פשוטים, כל כך שמחים, זה משאיר לי את הלב כל כך רגוע, אני כל כך אוהב אותך אז אבא, אני כל כך בטוח שהכל יתהפך לטובה כי עמדתי בנסיון של האמונה, אמונה שהכל אתה עושה לי ושזה  הכל לטובתי.

רבונו של עולם, איזה תענוג זה לדעת שיש לי עסק רק עם אחד יחיד ומיוחד, שאוהב אותי יותר מכל אחד אחר בעולם, וכל מה שהוא עושה לי, זה הכי טוב בשבילי.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי