"אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵֽר" (שמות ל"ה, י"ז). 

ההתייחסות הדקדוקית למין בעברית הינה חידה לא פתורה. היא לא נשארת רק בתחום המין הביולוגי. 

אם נשווה לדוגמה לאנגלית נראה שם שלוש התייחסויות: he = זכר, she = נקבה ו-it = לא מיני (חפצים, מושגים מופשטים וכדומה).

אבל העברית אינה לבד בתחום. כל השפות השמיות דומות לה בכך, ויש גם שפות נוספות (גרמנית לדוגמה).

למרות שאין הסבר כיצד נקבע המין הדקדוקי, בדיעבד יתכן והוא משפיע על ההתייחסות התרבותית לחפץ. לדוגמה: במחקר שנערך בקרב דוברי עברית וגרמנית נתבקשו נחקרים לתת באופן אסוציטיבי שמות תואר למילים בעלי מין דקדוקי שונה בכל שפה. התברר שלדוגמה למילה "גשר" (זכר בעברית ונקבה בגרמנית) התקבלו בדרך כלל שמות תואר שונים. דוברי העברית בחרו בדרך כלל בתארים "גדול, חזק", ואילו דוברי הגרמנית בחרו בדרך בתארים "יפה, מהממת".

החידה הגדולה היא להבין מה מגדיר חפץ מסויים כזכר ואת חברו (או שמא חברתו?) כנקבה? מדוע סכין = זכר, ואילו כף =נקבה?

העניין מסתבך עוד יותר בדברים בעלי שני מינים, כמו בפסוק שלנו, בו החצר הינה זכר (עמודיו) ונקבה (אדניה) במקביל (יש להעיר כי זו ההופעה היחידה של חצר בזכר).

בכך מצטרפת החצר לרשימה (לא ארוכה במיוחד, אך משמעותית) של שמות עצם דו-מיניים: רוח - "וְרוּחַ גְּדוֹלָה (נ') וְחָזָק (ז')" (מלכ"א י"ט, י"א), אש - "תְּאָכְלֵהוּ (נ') אֵשׁ לֹא־נֻפָּח (ז')" (איוב כ', כ"ו), יד, דלת, מחנה, נפש, פרה, צאן, שמש, תאנה. 

ישנם כמה הסברים לעניין. 

יש מדקדקים הפוטרים את העניין באמירה שאין כאן כלל, אלא "כל שאין בו רוח חיים - זכרהו ונקבהו (הינך רשאי להתייחס אליו כזכר או כנקבה כרצונך)". יש להעיר שהכלל נמצא בדברי האחרונים (תוספות יו"ט ורדב"ז) ומיוחס לראשונים, כגון לראב"ע ולר"ת. אך הראב"ע עצמו ביקר את הפייטנים שהחליפו זכר ונקבה, כגון החלפת "שושנה" ב"שושן". 

ועוד הדבר תמוה, לאור העקביות במין הדקדוקי של רוב ככל שמות העצם. 

יש אחרים שניסו להסביר מדוע דווקא שמות אלו הינן דו-מיניים, תוך השוואה לתכונות נשיות וגבריות. לדוגמה: הרש"ר הירש מבאר שהחצר הינה רק מבוא למשכן, דבר המתקשר לתכונה נשית של חשיבות הדרך. רק לעומת האדנים, היסודות, החצר נחשבת כזכר (אם כי יש לציין כי האדנים עצמם הינן לשון זכר, וצ"ע).

עדיין יש צורך במחקר מקיף ושיטתי שיסביר באופן כללי את המהות הזכרית של כל שמות העצם הזכריים והמהות הנקבית של כל שמות העצם הנקביים. 

בכיוון זה, הגמרא בתחילת מסכת קידושין דנה במילה "דרך" שמופיעה הן בזכר והן בנקבה, ומבארת שהמילה מוטה לפי ההקשר. בהקשר של לחימה, שהיא עניין של גברים, נוקטים לשון זכר - "בְּדֶרֶךְ אֶחָד (ז') יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה (ז') דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים כ"ח, ז'). בהקשר של התורה, שהיא כמו הכלה של עם ישראל, נוקטים לשון נקבה - "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת־הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (נ')" (שמות י"ח, כ'). וכן המשנה נקטה לגבי קידושי אישה לשון נקבה - "בשלוש (נ') דרכים האישה נקנית" (קידושין א', א'), ובבדיקות השייכות אצל זב איש דווקא שנו לשון זכר -"בשבעה דרכים בודקין את הזב" (זבין ב', ב').

הגמרא דנה רק במילה "דרך", ואינה מתייחסת לתופעה הכללית, וכבר העירו שם בעלי התוספות שיש עוד מילים רבות המצטרפות לתופעה, אלא ש"היכא דאיכא לשנויי - משנינן" - כלומר: דרך הגמרא שאינה רואה צורך לפתור את כל הבעיה, ומסתפקת בלתרץ במקום שאפשר ויש לה מה לתרץ.

יש לציין כי החזקוני מציע אצלנו שלא מדובר בשימוש דו-מיני, אלא לעולם "חצר" לשון נקבה, ו"עמודיו" - הכוונה "עמודי המסך". אמנם לא כל כך ברור מדוע העמודים יוחסו למסך בעוד אדניהם יוחסו לחצר (אם כבר היה מסתבר ליחסם לעמודים).

תופעה דומה היא שינוי המין הדקדוקי: בלשון המקרא במידה "שדה" היא זכר, ואילו בלשון חכמים - נקבה. המילה כוס היא נקבה במקרא וזכר בלשון חכמים (וכך נוצר "ארבעה כוסות"). בימינו מעדיפים את המין המקראי.