ננסה להבין את הביטוי "כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים", על פי הידיעות שיש לנו על הכתב העברי.

רב חסדא (שבת קד:) דורש שהכוונה שהאותיות היו חלולות, עברו מצד לצד באבן. בכך יוצא נס, כי האותיות ס' ום' הינם ללא חלק שיחזיק את התוך (וכמו שהיום בשבלונות תמיד מוסיפות קו קטן שיחזיק בהם את הפנים, מסיבה זו).

הדרשה מסבירה היטב מדוע נאמר הפסוק במקום זה, בדיוק בירידת משה לפני שבירת הלוחות. זה בא לציין שלמרות שהלוחות היו עם ניסים אדירים, אלוקיים ממש - משה לא היסס לשבור אותם.

מבחינה היסטורית הכתב הנהוג באותה תקופה היה כתב עברי עתיק, בו האותיות מ' וס' אינן חלולות. הגמרא דנה בנושא ומסיקה לפי זה ש: או שאכן היה הכתב האשורי נוהג, או שאמנם היה הכתב העברי נוהג, אך בלוחות נכתב כתב אשורי שהשתכח וחזר וחודש בימי בית שני. הירושלמי לעומת זאת מציין שלפי הדעה שהכתב האשורי התחדש רק בבית שני, דווקא האות ע' עמדה בנס (צורתה בכתב העברי העתיק כגלגל, צורתה כשמה - עין).

נס נוסף שמביאה הגמרא הוא שהכתב נקרא משני הצדדים, ומדגימה הגמרא: כגון "נבוב"-"בובן", "בהר"-"רהב", "סרו"-"ורס".

נלאו המפרשים להסביר גמרא זו, שמלאה תימה.

המהרש"א מבאר שרק סדר האותיות נקרא הפוך מהצד השני, אך צורתן לא התהפכה (כבכתב מראה).

כבר בעלי התוספות התקשו מדוע הודגם העניין דווקא במילים אלו, שכלל אינן נמצאות בלוחות!!

בעל "מי השילוח" מאיז'ביצא דורש על כך שזה בא לציין שהתורה יכולה להפוך את לב האדם, מנבוב - ריק, למילה בינה - בובן. ממלא רהב וגאווה - לעולה בהר סיני, ומסרו - לשון כעס - ללב רך (מלשון "לרוס את הסולת").

לעומת הדרש הנ"ל, ראב"ע מבאר על דרך הפשט שהפסוק בא לציין בדיוק את ההיפך:

הלוחות היו כתובים משני צידיהם, כלומר: לא כתב אחד שעבר מצד לצד, אלא שחלק מהדיברות היה כתוב בצד אחד וחלק בצד השני (מה שנקרא בימינו "הדפסה דו-צדדית"). זו כוונת המילים "חרות על" - הכתב היה מעל הלוחות, ולא בתוכן (והוא מדגיש: מדובר היה באבן אטומה, לא כמו האבנים היקרות שבחושן שהיו שקופות והכתב היה נקרא משני צידיהם. שהרי לא מצאנו מעולם אבנים שקופות יקרות בגודל שכזה).

הסיבה לכך הייתה אריכות הדיברות, שלא יכלה להיכתב באבן גדולה מדי, אחרת משה לא היה מצליח לסחוב אותה.

זו הסיבה שהתורה מפרטת כאן את העניין. אנו קוראים שמשה יורד מההר עם הלוחות על ידיו. מיד ישאל השואל: כיצד החזיק משה לוחות כבדים כ"כ? לכן התורה מיד מבארת שהם היו כתובים משני צידיהם.

יש לציין שהכתיבה בחריטה באבן הייתה הכתיבה הנפוצה בימי קדם, דבר המתבטא גם בצורת הכתב. כתב היתדות הקדמון נחרט ביתד על טיט רך שהתייבש אח"כ, ומכאן שמו. הוא אכן מתאפיין בקווים ישרים הנוחים לחריטה.

הכתב העברי הנכתב מימין לשמאל משמר את הכתיבה בחריטה, הנוחה יותר מימין לשמאל (שכן היד הימנית דופקת בפטיש על היתד המוחזק בשמאל. נוח יותר להתקדם שמאלה, מאשר ימינה, בה הפטיש עובד "הפוך" - נסו ותיווכחו). לעומת זאת, שפות מודרניות, בהם משתמשים בדיו, נוהגות לכתוב משמאל לימין, כיוון שבכתיבה מימין לשמאל בדיו הרטוב, כאשר היד הימנית אוחזת את הקולמוס או העט, היא מורחת את האותיות הקודמות שעוד לא התייבשו, לעומת בכתיבה משמאל לימין, בה היד האוחזת מונחת על החלק החלק של הדף שעוד לא נכתב, ולא מורחת שום דיו.