"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ)

אומרת הגמרא במסכת הוריות (יג, ב): "אמר רבי יוחנן, כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה".

יש להבין מדוע זית משכח את התורה ואילו שמן זית משיב לימוד תורה?

הגר"פ פרידמן שליט"א ביאר עפ"י מה שהאריכו חכמינו ז"ל שעיקר תכלית הלימוד הוא ללמד אחרים, וכמבואר בגמרא (סוכה מט, ב): "ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב (משלי לא, כו): 'פִּיהָ פָּתְחָה בְחוכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' - וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא... תורה ללמדה - זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה - זו היא תורה שאינה של חסד".

וכן שנינו במסכת אבות (ב, ח): "רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ", ומפרש במדרש שמואל שאם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה זו של התורה לעצמך, אלא תלמדנה לאחרים כי לכך נוצרת, ובספר "עבודת ישראל" הוסיף רמז מהפסוק (איוב ה, ז): "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" – "לְעָמָ"ל" נוטריקון ל'למוד ע'ל מ'נת ל'למד.

והנה, מי שלומד תורה רק לעצמו ואינו דואג למוסרה לתלמידים, הרי הוא מגלה שלא אכפת לו שהתורה לא תתקיים מדור לדור, ולכן הוא נענש מידה כנגד מידה שגם מן השמים אינם מלמדים אותו את התורה, ולא רק זה אלא גם התורה שלמד משתכחת ממנו. אבל העוסק בתורה וגם מלמדה לאחרים מחמת שרוצה שהתורה תימסר מדור לדור ותתקיים לנצח נצחים, הנה הוא זוכה מידה כנגד מידה שגם אצלו תתקיים התורה, ולא רק שלא ישכח מה שלמד אלא גם ייזכר במה שכבר נשכח ממנו.

בזה יבוארו דברי רבי יוחנן: "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה" – כי ההבדל בין "זית" ובין "שמן זית" הוא בכך ש"הזית" יש בו שמן עצור וסגור בתוכו ואינו יוצא לחוץ, ורומז על עסק התורה שאדם לומד ומחזיק רק לעצמו. מה שאין כן "שמן זית" שהוא שמן שכבר יצא מהזית, רומז על עסק התורה שהאדם אינו מחזיק לעצמו אלא הוא מוציא מתוכו ומלמד לאחרים.

וזהו שאמרו חז"ל במסכת מכות (י, א): "דאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן" - היינו, דווקא בזכות שלימד תורה את תלמידיו, זכה ל"הרבה תורה" אפילו יותר ממה שלמד מרבותיו.

משה רבינו ע"ה, כל מגמתו היתה ללמד ולמסור את התורה לעם ישראל, וזהו רמז הפסוק: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" – שילמדו לקח ממך להיות בבחינת "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" - להוציא התורה מתוכו, ולא להחזיק התורה לעצמו אלא ללמדה ולהאירה לאחרים, ועל ידי זה יזכו: "לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד" - שהתורה שיזכו להשיג תהיה תורה נצחית ולא תשתכח מהם.

הרב אליהו שלזינגר, מתוך הספר "ארשת שפתינו על התורה"