"ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו. והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים. ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" (שמות כה,יח-כב). 'כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו. וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד "פניהם איש אל אחיו”, הא כתיב (דברי הימים ב ג, יג) "ופניהם לבית"? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמ"ד "ופניהם לבית”, הא כתיב (שמות כה, כ) "ופניהם איש אל אחיו"? דמצדדי אצדודי, דתניא: אונקלוס הגר אמר: "כרובים" (דברי הימים ב ג, י) מעשה צעצועים הן, ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו' (ב"ב צט,א). ר"י ור"א חלקו על איך עמדו הכרובים, שמצד אחד נאמר על הכרובים במשכן שהיו פניהם איש אל אחיו, ומצד שני נאמר בכרובים במקדש (שעמדו בקודש הקודשים – לא על הארון) שהיו פניהם לכיון הבית (ולמדו שהכרובים נעשו דומים זה לזה, ולכן גם הכרובים שעל הארון היו כך), כך שזה סותר. לכן יש שהעמיד שהכרובים היו זזים ע"פ מעשי בנ"י, ויש שהעמיד שעמדו בזווית. מיילא לדעה שנעשה פנים מול פנים ובנס היו זזים, מובן שבתורה נאמר שיעשו "ופניהם איש אל אחיו”, אולם לדעה שמראש נעשה בזוית איפה זה מרומז בפס'? בפשטות כיון שהיו נביאים אצל שלמה הם שפרשו למה התורה התכוונה, וממילא שהכוונה בזוית ולא ממש אחד מול השני. בנוסף גם ראו את הכרובים שעשה משה, ולדעה זו ככה היו נראים (ולא זזו ע"פ מעשי בנ"י). אולם אפשר שלמדו שאמנם נאמר שפניהם איש אל אחיו, אבל נאמר "ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים", והרי כיון שנאמר שהם עומדים "פניהם איש אל אחיו”, אז מה מוסיף שפניהם "אל הכפורת" זה הרי ברור מעליו, שהרי כך יוצא? לכן למדו שפניהם לא ישר אחד מול השני אלא בזוית, ולכן מודגש שפניהם לכפורת כדי לרמז שעומד בזוית, שכך גם כעין מביט לכפורת ולא לפנים של השני (שזהו בזוית שמביט קצת לשני וקצת לא). ולדעה שהיו זזים, אולי למד שהכרובים נעשים פנים אחד אל השני, אולם נרמז שזזים, ואולי לא זזים מיד מאחד מול השני לשני צדדים שונים, אלא זזים לאט ע"פ מעמדם של בנ"י, שכאשר לא עושים לגמרי את רצון ה' אז זזים מעט, וכל מה שמוסיפים לחטוא זז עוד, עד שכשלגמרי לא עושים את רצונו של ה' יוצא שכבר הפוכים. לכן מרמז שלפעמים יוצא שאינו אחד מול השני, שכשיזוז קצת אז ישתנה שאז יהיה "אל הכפרת" ולא לפניו של השני. ולא רצה לרמז על הזמן שלגמרי הפכים כדי שלא לרמז על שחוטאים כ"ך (ובמיוחד עכשיו כשמצטוים על המשכן, שבא לכפר על העגל ולכן לא ראוי לרמוז על חטאים גדולים [אמנם אם המשכן קשור מהותית לכפרה על העגל זה תלוי במחלוקת האם הצטוו לפני או אחרי העגל, שאם לפני העגל אז יש בו חלק מהותי שלא קשור לעגל, שלכן הצטוו גם לפניו (כעין מה שמעמיד מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת המקרא' – "תרומה”, שכיון שהמשכן בא לכפר על העגל, לכן רש”י העמיד שאין מוקדם ומאוחר בתורה והצטוו רק לאחר מעשה העגל)]). נראה ששתי הדעות שמעמידות האם בא לציין את אהבת ה' אלינו כשאנו עושים את רצונו, או שזה כתלמיד הנפטר מרבו, נרמז בפס': “ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל". שנאמר כאן שה' ידבר מבין הכרובים שזה כרמז על כך שזה קשור למצוות לבנ"י, כמו שמסיים שמשם ידבר את מה שיצווה לבנ"י לעשות. לכן מצד אחד יש כאן רמז לקשר למצוות שבנ"י עושים, שיצטוו מבין הכרובים כך שמרמז שיש קשר לבין הכרובים, שזהו גם שלכן בהם יראה הביטוי של מעשי בנ"י האם מקיימים את ציווי ה' או לא. לכן גם נאמר שתחת הכפורת בתוך הארון יהיו הלוחות שבהם מרומזים כל המצוות, והם נקראים "העדת", שזה כמרמז כאן ששם תהיה עדות על מעשיהם של בנ”י. ולדעה שזה כתלמיד הנפטר מרבו, זה מרומז ששם מצטוה משה מה לצוות לבנ”י, ולכן כמרמז שצריך ללכת לצוות לבנ"י, וממילא כשמשה יוצא הוא יוצא בזוית, כתלמיד הנפטר מרבו. נראה לומר ששתי השיטות אמת, שבאו לעשות זה מול זה, כמו שראוי, אלא שיצא בזוית, כיון שלא תמיד עושים לגמרי את רצון ה', וכשהכניסו למשכן התיישרו הכרובים זה מול זה – פנים מול פנים. וכך נעשה גם במקדש, שרצו לשים פנים מול פנים, אבל לא הצליחו להכניס ולשים אלא רק בזוית, ואחרי ששמו הם התיישרו. (אולי לכן במשכן פנים מול פנים נאמר בציווי, ואילו במקדש נאמר שעשו מול פני הבית בעשיה. אלא שגם בעשיה במשכן נאמר "ופניהם איש אל אחיו" [שמות לז,ט], אולם בכל העשיות שם נאמר לשון עשיה "ויעש", ורק בפס' הזה נאמר "ויהיו הכרובים", אולי לרמז שכך היו אבל לא כשעשאם, אלא אח"כ). נראה שכיון שהכרובים מרמזים על הקשר של בנ"י עם הקב"ה, אז כעין אחד הכרובים מרמז על הקב"ה, אולם אפשר ששני הכרובים מרמזים על בנ"י – שנים מבנ"י, וזה בא לרמז על התורה, כיון שהקשר לתורה קשור לאחדות בנ"י: 'חזקיה אמר: גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו" "ויחנו", נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת, ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי' (מסכת דרך ארץ, פרק השלום). לכן הרמז לעשיית רצון ה' בא לידי ביטוי ברמז לאחדות בנ"י.