"והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (שמות טז,ה). 'ישכים בבקר ביום ששי להכין צרכי שבת. ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו, ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו. כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ורבי זירא היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית, ומכניס כלים הצריכים לשבת, ומפנה כלי החול. ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת' (שו"ע רנ,א). 'ישכים בבקר - דכתיב "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" וגומר, הכנה דומיא דהבאה. והבאת המן הלא היתה לאלתר בבקר, דכתיב "וילקטו אותו בבקר בבקר", אף הכנה על שבת תהיה מיד בבקר, והיינו מיד אחר ק"ש ותפלה' וכו' (מ"ב, שם אות א) [והמקור בגמ': 'א"ר חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר (שמות טז, ה) "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" – לאלתר' (שבת קיז,ב)]. יש עניין להכין דווקא בשישי את מאכלי השבת, וטעמו הוא 'ביום ששי – והוא יותר טוב משיקנה ביום ה', שהוא מינכר יותר שהוא לכבוד שבת' (שם,ב), והביאו לזה אסמכתא מהפס'. נראה שנוסף לטעם הפשוט שזה מדגיש את קשרו לשבת, נראה שיש בזה גם עניין עקרוני, שמצינו עוד דבר מאכל שנאמר לעשותו בשישי: 'נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב (סמך ממרדכי ריש מסכת ראש השנה), והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות' (רמ"א שו"ע רמב,א). 'והוא מכבוד שבת וכו'. ויש לזה רמז בכתוב "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ... את אשר תאפו אפו" וגו', משמע דיש לאפות בע"ש להכין לשבת. גם בזמן הגמרא היה מנהג קבוע לזה' וכו' (ביאור הלכה. שם) [אולי רמז לזה שבגמ' (שבת שם) סמוך עניין בציעת הככרות בשבת למאמר שצריך להכין מוקדם בשישי את צרכי השבת]. 'כדי שיעור חלה - … עוד יש בזה טעם: כדי לקיים מצות חלה, לפי שאיבדה את אדה"ר שהיה חלתו של עולם, שנברא בע"ש' (מ"ב. שם אות ו). הרי שאפיית החלה בשביל ארוחת שבת ראויה להאפות במיוחד בער"ש, וזה קשור לתיקון מה שהחטיאה את אדם הראשון בעץ הדעת, וגם זה נלמד באסמכתא מהפס' שלנו. לכן נראה שגם העניין הכללי של הכנת אוכל בער"ש במיוחד, גם הוא קשור לתיקון עץ הדעת, שמכין אוכל – כנגד האכילה מעץ הדעת, כדי לתקן את חטא עץ הדעת שפגם באדם שנברא בשישי. ויותר מזה, גם החטא עצמו היה בשישי, וגם העמדתו לדין ויציאתו בפטור היה ביום שישי (ויק"ר כט,א [שם מונה את ר"ה כיום השישי לבריאה, ומפרט את זמני היום הזה]), כך שנראה שיש קשר לתיקון חטא עץ הדעת, ולכן ראוי בשישי להכין מאכלים וחלה. אולי זהו שנאמר ביר' על שלושת העברות שעליהן נשים מתות בלידתן: 'על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. אדם הראשון דמו של עולם, דכתיב (בראשית ב) "ואד יעלה מן הארץ", וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. ובחלה – אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב (שם) "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה”. ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה: כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים, היא מגבהת חלתה. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר – אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ) "נר אלקים נשמת אדם”. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. תני רבי יוסי אומר: ג' דיבקי מיתה הן, ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן: מצות נדה, ומצות חלה, ומצות הדלקה' (יר' שבת ב,ו). בפשטות הכוונה שכיון שגרמה מיתה בדברים שמרמזים על מיתת האדם הראשון, לכן נענשת במיתה כשחוטאת בהם. אולם נראה יותר מזה, שאמנם לא נאמר כאן שעושה חלה בער"ש, אולם כיון שהדלקת הנרות זה בער"ש, כך נראה שגם השאר קשורים לער"ש, שגם אופה חלה בער"ש, וגם שומרת נדה כדי לקיים מצות עונה בשבת (שזהו הזמן הראוי לעונה אצל ת"ח [כתובות סב,ב]), כך שכעין שומרת על איסור נדה שנגמר בשישי (וטהורה לשבת). לכן שלושת אלו קשורים למיתת אשה בלידתה, כיון שהיא גרמה בשישי לחטוא בעץ הדעת, שעל זה נגזר מיתה, ולה נגזר בשל החטא שיהיה לה קושי בלידה, לכן אם חוטאת בדבר שקשור לתיקון בשישי שבו מתוקן החטא (ע"י שפועלת לכבוד שבת קודש ע"י אפיית חלה, הדלקת הנר ושמירת נדתה, שכך משפיעה חיבור לקודש כדי לתקן את החטא) אז נענשת במיתה, כעונש של חטא עץ הדעת. לכן יש עניין מיוחד באפיית חלה בשישי, בנוסף לכך שאדם הראשון היה 'חלתו של עולם', כיון שהיא מתקנת את חטא עץ הדעת, שלדעת ר"י היה חיטה (ברכות מ,א). אולי לכן גם מכינים אוכל לשבת בשישי כדי לתקן את האכילה של פרי עץ הדעת, ומכינים אוכל וחלה ויין לקידוש. שזה כנגד שלושת הדעות מה היה עץ הדעת: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון. רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). שכנגד הגפן יש יין, כנגד התאנה יש מיני אוכלים של הסעודה (שבזה מענים את השבת, כתאנה שמתוקה כדבש [ראה רש”י. שמות יג,ה]), וכנגד החיטה יש את החלה. שכך מחברים לקדושת השבת שקשורה לתיקון העולם ('אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי”, וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' [שבת קיח,ב]). לכן נרמז הכנת האוכל לשבת במן, כרמז לקשר לקדושה – לתיקון העולם להיות כשמים, כאכילת המן השמימי בארץ (וכך גם השבת משפיעה לכל ימי החול קדושה לתיקון העולם הגשמי).