הארות במשנת "סיג לחכמה שתיקה"

"רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.

מסורת סיג לתורה.

מעשרות סיג לעושר.

נדרים סיג לפרישות.

סיג לחכמה שתיקה" (אבות ג, ג).

יש לשאול על המשנה כמה שאלות לשוניות.

v    "מרגילין לערוה"- מדוע בכולם נאמר בלשון חיובית (מה טוב לעשות), וברישא שנו מה אין לעשות? וכבר העיר על זה רבינו יונה (בפירושו למשנה זו) "רוצה לומר... אבל כובד ראש ויראה הם סיג לעריות, שכל זאת המשנה בסיגים מדברת". אך השאלה במקומה עומדת (ותרץ זאת המדרש שמואל, הובא ב'עיקר תוס' יו"ט'). נראה לומר שר"ע מרמז לכך שיש זמן שהרגלה לערוה היא חיובית והיינו במצות עונה, שבו על האדם להרגיל עצמו לערוה ע"י שחוק וקלות ראש ולהרפות מהפכו (כובד ראש), וכמעשה דרב בענין ריצוי ופיוס קודם המעשה ("שח ושחק ועשה צרכיו". ברכות סב ע"ב). אם כן ר"ע משמיענו בדרך אגב הוראה חשובה ועצה טובה, שהדרך להרגיל את האדם למצוה יקרה וחשובה זו שעליו עומד הבית, היא ע"י שימוש בשחוק וקלות ראש. 

v    "סיג לחכמה שתיקה"- זהו לענ"ד החידוש המיוחד שבמשנה. על מנת להחכים לא צריכים לדבר (שבזה מראה את חכמתו, והו"א שדוקא ע"י שמדבר את חכמתו לאחרים, תורתו נעשית מבוררת ומדויקת), אלא דוקא לשתוק.

במילים אחרות: הקשבה (שתיקה אקטיבית ולא פאסיבית). הקשבה לדברי הרב (וכדברי רבינו יונה כאן שמרחיב בזה בדוגמאות יפות), אך גם הקשבה לדברי התורה ולעומק דבריה. החכם הוא לא מי שיודע הרבה אלא מי שמבין לעומק, ומחדש ר"ע שהבנה עמוקה באה דוקא מתוך הקשבה.   

v    "סיג לחכמה שתיקה"- מדוע לא נאמר להיפך: שתיקה סיג לחכמה? (צ"ע. אולי כדי להדגיש שזהו עיקר החידוש במשנה, לכן נכתב באופן יוצא דופן. ואולי ללמדנו שכל הנ"ל הם מעין רשות, סיוע להגיע אל המטרה, מה שאין כן כדי להגיע לחכמה השתיקה וההקשבה הן הכרח).

v    עוד יש להעיר שסדר המשנה הוא כ'אופן בתוך האופן', הראשון והאחרון שייכים זה לזה וכן השניים האמצעיים שייכים זה לזה.

תורה וחכמה- תורה שבכתב (המסורת היא הכתיב בפסוקי המקרא וזהו גדר להבנת התורה באופן נכון. פירוש ברטנורא) ותורה שבע"פ (הבנת עומק חכמת התורה).[1]

עושר ופרישות- שניהם עוסקים ברכוש והנאות. הדרך לאזן את ההימשכות לעושר הוא ע"י 'נדרים סיג לפרישות'.

v    מענין לעיין במשנה שבאבות דרבי נתן (כו, א-ב) שם מובאים סיגים נוספים שאמר רבי עקיבא, כגון "טהרה סיג לקדושה".