"ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט,טז). 'וא"ר חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות". ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר" וגו', "ויהי קול השופר" וגו', "והאלקים יעננו בקול”. איני, והא כתיב (שמות כ, יד) "וכל העם רואים את הקולת"? אותן קולות דקודם מתן תורה הוו' (ברכות ו,ב). חז"ל למדו שמי שמשמח בחתונה זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שזה כנגד אותם חמשה קולות שנאמרו בשמחת החתונה ע"י יחזקאל. מההקשר נראה שאולי זהו מקורו של יחזקאל, שלכן אמר שיש חמשה קולות בשמחת חתונה, כנגד חמשה קולות שבמתן תורה. ומדוע קישרו בניהם? אלא שמתן תורה היא החתונה של בנ"י והקב"ה: '… וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו”. "ביום חתונתו" – זו מתן תורה. "וביום שמחת ליבו" – זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן' (משנה תענית ד,ח). אמנם רש"י פירש בגמ': 'זה מתן תורה – יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות' (רש"י. תענית כו,ב). וזה מובן שפירש כך כדי לחבר למשנה בה זה נאמר, שהיא דיברה על מעלת יוה"כ בקשר לחתונה ('אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין' וכו') ולכן הסביר שזה מכוון ליוה"כ, שהוא יום החתונה של בנ"י עם ה', ולכן בו ראוי לעשות שידוכים לחתונות. (אמנם ראה בדברי מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל', שזו היתה שמחה בעקבות הלבנת הזהורית שידעו שנמחל להם, ובזמנם לא היה כל היום מוקדש לתפילות כמו היום...). אולם נראה שאין כוונתו לומר שרק אז יש את עניין החתונה, אלא גם אז, שהעיקר הוא במתן תורה שאז היתה כעין החתונה, וזה ממשיך בהורדת התורה לבנ"י ביוה"כ שאז קיבלוה, כהמשך למתן תורה. שלכן בשה"ש פרש רש"י שזה מכוון למתן תורה: '"ביום חתונתו" - יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו. "וביום שמחת לבו" - זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר' (רש"י. שה"ש ג,יא) [קשה לומר שגם כאן התכוון ליוה"כ כמתן תורה, שהיה צריך לומר במפורש יוה"כ]. אלא שלכאורה יש לחלק בין המשנה לבין פרש"י בשה"ש, כיון ששם מפרש ששמחת ליבו זהו המשכן (ולא המקדש כנאמר במשנה). כך שברור שבשה"ש רש"י פרש ע"פ המדרש: '"ביום חתונתו“ זה סיני, כחתנים היו. "וביום שמחת לבו" אלו דברי תורה. היך מה דאת אמר: (תהילים י"ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב”. דבר אחר: "ביום חתונתו" זה אהל מועד. "וביום שמחת לבו" זה בית העולמים' (שהש"ר פרשה ג). (כמו שאת '"בנות ציון" - בנים שמצויינין לו במילה ובתפילין ובציצית. "בעטרה שעטרה לו אמו" - אהל מועד שהוא מעוטר בגוונין תכלת וארגמן ותולעת שני' וכו', הביא משהש"ר שם [בשינויים קלים כנראה מגרסה שונה שהיתה לרש”י]). אלא שכיון שחילק בין "יום חתונתו" ל"שמחת ליבו", ולא איחדם כבמדרש, נראה שאיחד בין המשנה והמדרש, וממילא יוצא שמתן תורה והמשכו יוה"כ הם אחד, והמשכן והמשכו המקדש הם אחד, שלא באו לחלוק המדרש והמשנה אלא דיברו על ההתחלה ועל ההמשך. בכ"א כיון שמתן תורה הוא כיום החתונה שלנו עם ה', לכן בו התגלה עניין חמשה קולות של חתונה, ולכן גם שכרה מתגלה בהקשר זה, שזהו שזוכה לתורה. לכן גם מובנת המשך הגמ', שבשמחת חתונה: 'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'”' (ברכות ו,ב). כיון שמתן תורה קשור גם ליוה"כ, ובו ניתן הסליחה על העגל (תענית ל,ב. רש"י ד"ה 'נתנה') ובעקבות הסליחה הצטוו על המשכן (שמות לא,יח. רש"י ד"ה 'ויתן') והמקדש הוא המשכו של המשכן. לכן מתן תורה קשור בסופו למקדש (וכן השכינה עברה מהר סיני למשכן, ומשם למקדש), והמקדש והעיר ירושלים קשורים (שהוא בנוי בו, וכן קשורים מהותית), ולכן כעין ממתן תורה ממשיך עד בניין ירושלים, ולכן מתקשר לזה כשמשמח חתן, ולכן כעין בונה אחת מחורבות ירושלים. (בנוסף, תורה בשלמות קשורה לתיקון עולם, שזה מתגלה בירושלים בתפארתה לעתיד, ולכן בקישורו למתן תורה מגיע להקים חורבה לבניין ירושלים). לכן גם המשמח חתן: 'רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "מביאים תודה בית ה'”'. כיון שהמשכן קשור למתן תורה, לכן זה מתגלה גם כפעולת המשכן, שזהו מקריב תודה (דווקא תודה, בשל שזה קשור עם שמחה).