"ויהי בשלח פרעה את העם" (יג, יז)

"לפי שהיו ישראל מתייאשין מן הגאולה, אמר הקב"ה למשה: "כשם שבעל פקדון, אימתי שרוצה, הוא נוטל פקדונו, כך אתם, אימתי שיגיע זמנכם אני מוציא אתכם מידו של פרעה" (פסיקתא רבתי, פסקה יט)

"הבוחר בשירי זמרה"

מכל מה שאנחנו עושים לכבודו יתברך, ה' אוהב את השירה ששרים לו. "הבוחר בשירי זמרה" . ה' רוצה את השירה שלנו. אפילו יותר מאשר את השירה של המלאכים. את השירה של מי שנמצא למטה, שנולד עם יצרים קשים, והוא כל חייו נלחם להתגבר.

הנשמה שלנו מגיעה מהעולמות העליונים ושם היתה רגילה לשמוע את שירת מלאכי השרת.

לכן גם כעת, כשהיא בתוך גוף היא כל כך כוספת לשירה ולניגון. אדם צריך להרגיל את עצמו ללכת עם ניגון, כי זה מה שיעורר את לבו אל ה' יותר מכל דבר אחר. זה כזה דבר נפלא, אתה רואה אדם מפזם לעצמו ניגון, זה אות וסימן שהשמחה שרויה בלבו.

מאז בריאת העולם היה הקב"ה מתאווה שיאמרו לפניו שירה. הוא בקע את הים כפי שאומר המדרש, כי ידע שאחרי כן תהיה שירת הים. ה' רוצה שנשיר וננגן את התפילות שלנו. תפילה עם שירים וניגונים היא תפילה שפותחת את כל השערים. אדם רוצה להמשיך ישועות, ילביש את התפילה בשירים וניגונים.

למה אנחנו אומרים בכל יום 'שירת הים'? כי בכל יום יש לאדם ניסים ונפלאות כמו קריעת ים סוף. "קשה  זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", כלומר קשה שיהיה לו תמיד שלום בית, זה  ממש כקריעת ים סוף, כי איש ואישה הם שני הפכים וקשה לחבר אותם. גם קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף וככה בכל העניינים ועל זה אנו שרים בכל יום ומודים לה' על הניסים והנפלאות שהוא עושה לנו בכל זמן וכשאומרים שירה שבח והודיה לה' יתברך ממתיקים את הדינים וממשיכים לעצמנו ולעולם חסדים וישועות.

הניגון שמתרונן בעולם בשבת שירה הוא ניגון של אמונה. בני ישראל, הים מלפניהם, המצרים מאחוריהם, בצדדים חיות רעות, לאן בורחים? בורחים אל השם. כי רק הוא יכול להושיע. צועקים לה' מהמקום הכי עמוק, ממעמקים קראתיך ה'. וכשאתה מגלה שם את הרחמים של ה', כשמתוך החושך נולד אור גדול, פורצת לה שירה מתוך הלב, שירה שכולה תודה והודיה. ה' ברא את העולם כדי לגלות את הרחמנות העצומה שלו. הוא התייעץ עם המלאכים והם אמרו לו שלא כדאי לברוא את האדם, שהוא לא יוכל לעמוד בנסיונות. ומה הקב"ה ענה להם? אתם לא יודעים כמה רחמנות יש לי. כזו רחמנות עצומה ונסתרת יש לי. ברחמנות הזו אני בורא את האדם.

אדם מתפלל לה', ותוך כדי התפילה הוא מנסה לחשוב על כל מיני פתרונות לבעיה שלו וחושב שהוא צריך להגיד לה' איך להושיע אותו. ואם הוא לא רואה בשכל שלו שום פתרון, הוא מתייאש מהתפילה והצעקה כי הוא חושב לעצמו: נכון שה' הוא כל יכול, אבל מה כבר ה' יעשה במצב הזה...

בקריעת ים סוף לומדים שה' מושיע את האדם מהמקומות הכי לא צפויים, שלא עולים כלל על דעתו. אתה לא יכול לדעת ולא צריך לדעת איך ה' יושיע אותך, איזו קריעת ים סוף תהיה לך, בזיווג בפרנסה, בכל דבר. אתה רק צריך להאמין  שה' יתברך הוא ששם אותך במצב הזה והוא כבר הכין לך פתרון שלא חלמת עליו בכלל.

אדם זורק את השכל אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו. כי האמונה זה השכל הכי גבוה שיש. שכל  שאומר לך להשליך את השכל. שכל שאומר לך: אתה יודע מה, תאמין. אנשים חזרו בתשובה כי הם קיבלו שכל, מן השגה אלוקית, שכדאי לזרוק את השכל וללכת אחרי האמונה.

עיקר האמונה היא שכול מה שה' עושה , לטובה הוא עושה וזה הדבר שהכי מתנגש עם השכל. כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה.

ה' רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. שנתאמץ שבכל מסלול שהגענו אליו בחיים, כל מסלול , הכי גרוע בעולם, שזרקו אותנו לפה וזרקו אותנו לשם, כאלה מסלולים קשים שהגענו אליהם בחיים, שפתאום אנחנו רואים שהדרכים סתומות לנו, יש לנו כאלה קשיים, פתאום מגיעים למקום ששם לא רואים בכלל את ה', לא רואים כלום, הכל חשוך, הכל סתום, אבל יש שם ניגון... ניגון כזה עצום... ניגון שזוכים לשמוע אותו כשלא שמים לב לכל הבלבולים, כשנלחמים עם הקושיות, כשאומרים יש ה' בעולם שעושה את הכל והכל ברחמים.

הנסיונות שאדם עובר בחייו הם הרחמים של ה', נסיון זה הזדמנות פז לתיקון והתעלות, זה קרש הקפיצה למדרגה הבאה. אין צמיחה רוחנית בלי עמידה בנסיונות. רק עם נסיונות זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. לא קל לעמוד בניסיונות שעוברים על האדם בעבודת הבורא אבל אסור להתייאש. זה היצר הרע שמנסה להכניס בנו יאוש ורפיון אך מי שהולך בדרך רבינו יודע כי רבינו כבר אמר  שזה עבר ועובר על כל הצדיקים וצריכים להיות גיבור ואיש חיל כדי לנצח את היצר.

גם את החוסר אמונה שלנו צריך לקבל באמונה. אסור לאדם לרדוף את עצמו על חוסר האמונה שלו, הוא צריך להגיד תודה לה' על כך שעורר אותו להבין שחסרה לו אמונה ועורר אותו לעבוד כדי להשלים את אמונתו. בלי עבודה לא משתנים. בשביל לזכות לאמונה, שזו תכלית החיים, חייבם לעבוד, זה לא יבוא לבד, מעצמו. איך עובדים כדי לחזק את האמונה? מודים לה' על הרעות והצרות והחסרונות והייסורים, מתוך אמונה שבפנימיות הכל טוב. גם אם זה חיצוני, גם אם זה לא בא מתוך שמחה אמיתית, כי בליבך אתה מרגיש שמה שקורה איתך הוא רע, אם תתמיד הרי החיצוני הזה ייהפך לפנימי.

מתפללים לה' שייתן לנו אמונה שלמה שהכל לטובה ואין שום רע בעולם. מתפללים שהאמונה תאיר בלבנו עד שלא נרגיש שום צער. זה יחזק לנו את האמונה וזה גם ירפא לנו את הנפש.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה,  שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה, ואצלו יש כזה ספור, ואצלו כזה ילד ואצל כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה כזה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שחוץ מה' אין כלום כאן בעולם, שה' עושה את הכל והכל לטובה.

אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים זה הכל לטובה, הוא לא  צריך להתרגש משום בעיה, הוא לא צריך להגיב בכעס. כל זמן שאדם עדיין מתעצבן ממשהו שקורה לו, זה סימן שהוא עדיין רחוק מהאמונה הקדושה. קרה לי איזה משהו, זה לטובה. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך אלי מה שקרה לי.

כל מה שקורה לך, זה הכל ברצון השם יתברך. ככה השם רוצה, נקודה. אין מה להאשים, לא בני אדם אחרים וגם לא את עצמך. אתה נמצא עכשיו בנסיון של אמונה, אתה חייב להשליך את השכל כי השכל מפיל אותך מהאמונה שהכל ברצון ה'. השכל נותן לך כל מיני הסברים שמובילים לכעס, לצער, לייאוש, לנקמנות, להאשמה עצמית, אתה חייב להשליך את השכל הזה ולהתחזק באמונה שאין עוד מלבדו! הכל ברצון ה', והכל לטובתך, ועיקר האמונה היא במקום שהשכל מראה לך על מקרה מסויים שהוא אינו לטובה, ואתה משליך את השכל ומחזיק רק באמונה שהכל לטובה.

האמונה היא היחידה שנלחמת בכל המחשבות האלה של רגשות אשמה ונקיפות מצפון. כל מה שקרה, זה גזירה מן השמים. עושים כל מה שניתן, משתדלים , מתפללים, אך בהסתכלות לאחר מעשה, את הכל מנהיג ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות. כשאדם זוכה לאמונה שלימה, שום דבר כבר לא יכול לשבור את רוחו והוא ממש לא מרגיש צער, כמו שאומר רבינו הקדוש בתורה ר"נ: "דע שכל מיני צער וכל הייסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת, שיודע שהכל בהשגחה מה' יתברך, אין לו שום ייסורים, ואינו מרגיש שום צער".

אדם יכול לכעוס, להילחם, לרצות להפיל קירות, לחפש את השגיאות אצל השני, אך ברגע שהוא זוכר מי עשה לו את זה, הוא נירגע, הוא חוזר לעצמו. הוא מתחבר לאור הזה שנקרא "אין עוד מלבדו".

אנחנו רגילים שכשיש חסרון, ונתמלא החסרון, אז אומרים תודה. למשל, אדם היה חולה , ונהיה בריא, הוא בטח יגיד תודה, מכל הלב יגיד תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! תודה על הקב"ה שאני בריא! תודה שאני עובד! תודה שאני רואה, תודה שאני שומע, לך כל נשימה תגיד תודה! וככה עם כל דבר ודבר. גם על מה שחשוך לך, שמר לך, תזכור, אבא לא עושה רע לבן שלו, מה שקורה איתך עכשיו זה ודאי לטובה!

שבת שירה היא גם שבת לפני טו בשבט.

אחרי השלכת באים לבלוב והתחדשות. העץ מכה שורשים באדמה ועם הכוח שהוא מקבל מהאדמה הוא עולה מעלה, שולח זרועותיו אל ה'. הוא לא נותן לכוח המשיכה של כדור הארץ להוריד אותו למטה.

ככה גם אנחנו. נמצאים בארץ, על הקרקע, אך לא נופלים לגשמיות, לארציות, לוקחים כל מה שאפשר לקבל כאן למטה ומגביהים מעלה מעלה, אל השם.

בלבו של כל יהודי, בעומק הנפש, מתנגן ניגון. הניגון הזה, אצל רוב בני האדם הוא נסתר, הוא מכוסה בעצבויות ודאגות, בכעסים ובלבולים. שבת שירה זה הזמן לחדש בלב את הניגון הזה. ניגון של אמונה. ניגון של אהבה. כמו בספור הבא:

שפכי כמים ליבך

אני בעל אולם שמחות. האולם שלי נחשב ליפה ומבוקש, אמנם לא מהיקרים ביותר, אך גם לא מהפשוטים. ברוך ה' יש הזמנות בשפע, ואין כמעט יום פנוי. אני מאמין גדול בשירות, אך יש בעיה עם המלצרים. המציאות היא, ואני לא מחדש דבר, שאף רואה חשבון או עורך דין לא מחליט להיות מלצר. מלצרים הם בדרך כלל נערים צעירים או אפילו אנשים מבוגרים, שלא מצאו עבודה אחרת. גם המשכורת שלהם היא לא משהו, כך שבתכלס, אתה מוגבל מאד, משום שמצד אחד אתה לוקח חברה מהרחוב, ומצד שני – דורש מהם התנהגות של לורד אנגלי או פרופסור. אז בהחלט אתה יכול להלביש אותם במדים ולהזהיר אותם מיליוני אזהרות, שלא לצעוק זה על זה וודאי לא על האורחים, ובאופן כללי להתנהג בנימוס ובדרך ארץ, רק שלעולם אני לא יכול לדעת איפה הוא ישכח את ה'פרופסור' ויתחיל להיות פרוספר מהרחוב...

אני בורר היטב לפני שאני לוקח מלצר לעבודה. אני מדבר איתו ומנסה לקלוט את האישיות שלו, מברר עליו קצת אצל המלצרים האחרים, ובתחילה מכניס אותו לעבודה ללא קהל,  או עם קהל מצומצם, ורק אחרי שהוא עובר את הבדיקות שלי – הוא נכנס לעבודה פעילה.

בהזדמנות זו אני חייב לציין, שאצלי הרבה חברה משתקמים. גם כאלה שההורים שלהם כבר התייאשו מהם. היחס שלי אל המלצרים הוא חם ואבהי. אני מכבד אותם. לעולם לא אפגע בכבודם, גם אם נהגו לא כשורה. אני אכניס אותם למשרד ואדבר איתם בתקיפות, אך בכבוד, ולעולם לא לעיני אחרים.

עובד אצלי מלצר שהגיע אלי בהמלצה של חבר. בעבר היה בן טובים, שהסתובב כמה שנים בלי מסגרת, ואיכשהו הגיע אליי בגיל עשרים וחמש. שמו מוטי (שם בדוי).

האמת היא שפחדתי להעסיק את מוטי, משום שלא היו לו המלצות, אך המלצרים אמרו שהוא "בחור טוב", כמובן על פי אמות המידה שלהם. קיבלתי אותו וראיתי שהם צדקו. מוטי עבד בשקט, באדיבות, היה לו ראש על הכתפיים. הוא ידע איך להתייחס לכל אחד, עבד בחריצות, הגיש בדייקנות לכולם, אפילו פינק את האורחים. כל "שולחן" הרגיש, כאילו רק אותו הוא משרת. כאשר  אירע, ורב המלצרים לא יכול היה להגיע מסיבה מסויימת, מצאתי את עצמי פונה אליו ומבקש ממנו למלא את מקומו. הוא היה בהלם, משום שתפקיד כזה נותנים לאנשים בני שלושים וחמש – ארבעים. ואחרי כל ההקדמה הזו, אני ניגש לסיפור:

יום אחד, אני מוזעק באופן דחוף להגיע לאולם. "מלצר אחד משתולל והורס את כל החתונה". הייתי בדיוק ב"לובי" ורצתי במהירות למעלה. עוד לפני שהגעתי לאולם, הבנתי שמשהו לא רגיל קרה. נחשולי מים זרמו במדרגות שהובילו לקומת  האולם. כשהגעתי , ראיתי את זרנוק המים המשמש לשטיפה מופעל. עדיין לא הפסקתי את זרם המים, כי חשבתי שפרצה שריפה. עקבתי  במבטי אחר הצינור וראיתי מלצר אוחז בזרנוק ומכוון אותו לעבר יושבי שולחן אחד. הוא פשוט הרטיב אותם עד לשד עצמותיהם. בכל פעם שמישהו ניסה לקום, הוא הושיב אותו בחזרה בלחץ המים...

אולי זה נשמע לך מצחיק, אבל אותי זה ממש לא הצחיק. סיפור כזה יכול  להרוס לי את הפרנסה. ההמולה היתה לא רגילה, אנשים רצו אלי וצווחו: "תפסיק את זה. תפסיק את זה מייד". רצתי אל השיבר והפסקתי את זרם המים, לאחר מכן רצתי במהירות אל המלצר הרטוב כולו. היה זה לא אחר מאשר "מוטי", רב המלצרים המחליף. לא יכולתי להתאפק. התחלתי לשאוג עליו בקול לא לי: "איך עשית לי דבר כזה? אתה מפוטר. תצא מכן, ומייד". הוא הביט בי ללא מילים. פניו היו מעוותות, ולא מכעס, אלא מבכי, הבחנתי שהדבר שנוזל לו מהפנים – הוא לא מים, אלא דמעות. הוא אמר לי: "אני הולך מכאן, תדע רק שזו אינה אשמתי". כעסי היה נורא. אמרתי לו "לך כבר." והוא הלך בצעדים שחוחים והתרחק. פתאום נזכר, הוריד את ה"ווסט" של המלצר בתנועה מהירה ונעלם מהעין.

תוך מספר דקות החזרנו את הסדר לאולם, גרפנו את המים במהירות של משאבה, פרשנו מפות והנחנו צלחות על השולחנות שנרטבו, והחזרנו את האורחים למקומותיהם. למזלי, כל זה קרה בעת שהחתן והכלה היו בחדר הייחוד, כך ששמחתם לפחות לא נפגמה מה שאי אפשר היה לומר על הוריהם. אלו באו אליי בטענות, וממש צווחו עליי. לא עניתי להם, משום שהם צדקו במאת האחוזים. גם אני לא הייתי שמח אם החתונה של בני הייתה הופכת לבריכת מים. שעה שלימה ארך לי להרגיע את הרוחות, בהבטחות לפיצוי וכו'.

החתונה הסתיימה . עבר שוע. אחר המלצרים הוותיקים ניגש אלי ואומר לי: אתה חייב לשמוע את הסיפור של מוטי". ואני עונה לו: "אינני רוצה לשמוע על הבן אדם הזה. הוא אכזב אותי וגמל לי רעה תחת טובה". והוא בשלו: "תשמע, כל הצוות מבין אותו, גם אם לא מצדיק. אתה לא חייב להצדיק אותו, אבל לשמוע אותו אתה חייב, אחרת כולנו מתפטרים". כשאני שומע דבר כזה,  אני מיד מתקומם. איש לא מאיים עלי. אך כאן זה היה קצת שונה. הם לא הציבו אולטימטום שאקבל אותו לעבודה, אלא רק שאשמע את סיפורו. זה אפילו סקרן אותי. שאלתי : "איפה הוא?" "הוא גר חמש דקות מפה. יושב בבית מדוכא . אני מסיע אותך אליו", אומר לי המלצר.

וכך היה. הגעתי לביתו. התיישבנו בחדרו. לא לחצתי את ידו, כי עדיין כעסתי עליו. והוא מתחיל לספר:

"למדתי בבית ספר רגיל. אך הייתי ילד מופנם ומכונס בתוך עצמי. משום מה, איש לא אהב אותי. לא התלמידים, ועוד יותר לא המורים, מכיוון שהייתי טיפוס חולמני. הם חשבו שאם יפגעו בי, זה יגרום לי להקשיב. אין כינוי שלא הודבק לי: 'אפס', 'טיפס', 'גולם' ו'עצלן'. הילדים היו פוגעים בי, גוררים אותי במסדרון, צועקים עליי בצורה שהחרידה אותי ממש. ושיהיה ברור, שהייתי ילד די שקט, ולא שובב שהפריע להם. אולי השקט שלי עצבן אותם. אולי היה משהו מרגיז בפנים שלי. לא יודע מה רצו ממני. אך היה ילד אחד, שפגע בי יותר מכולם. היה זה ילד שחצן, ששלט על הכיתה. קרה פעם ששאלו אותי שאלה ולא עניתי, והוא הכריז: 'זה יהיה נהג מונית'. מובן שכל הכיתה פרצה בצחוק. הוא גם תיאר איך אני אפעיל את המונה ואיך אצעק על הנוסעים: 'אחד אחד, בבקשה' ואיך אריב איתם על הכסף ועל העודף, 'וכל הכיתה – על הרצפה' מרוב צחוק. ואני לא בוכה אפילו. הלב שלי חטף פגיעה כזו, שעד היום אני חש את עוצמתה. בסך הכל הייתי ילד עדין, וזו הייתה פגיעה אנושה בנפש שלי. הוא הביט בי וצעק: 'מה אתה מסתכל עליי כמו עגל? סע כבר, סעעעע!!!! הוא דחף אותי מחוץ לכיתה וצעק מאחורי: 'אל תשכח להפעיל מונה'. ואני עוד הספקתי לשמוע את הד צחוקם של הילדים בכיתה.

הילד הזה לא חדל מלפגוע בי, והכינוי הזה 'נהג מונית' הצליח להשתרש בכיתה. ואני רק הייתי מביט בו, שואל את עצמי איך ייתכן שזה קורה, ומה עשיתי לילד הזה, שהוא כל כך פוגע בי? שלוש שנים בישיבה הקטנה, לא למדתי דבר, עדיין הייתי המום מהמכה ההיא. התחלתי לנדוד מישיבה לישיבה, לא מצאתי את עצמי, ובסוף התחלתי לשהות בבית, ומשם הגעתי לרחוב. במהלך השנים חטפתי הרבה מכות פיזיות, וגם החזרתי, הפסקתי להיות ותרן ולמדתי משהו על החיים. בסך הכל עזרו לי כמה רבנים טובים ונתנו לי פה ושם תעסוקה, פה ושם חברותא. כך העברתי עוד תשע שנים, עד שהגעתי אליך.

אצלך באולם, הרגשתי שאני מתרפא ממש. בדרך כלל התרחקתי מאנשים, משום מה לא סמכתי עליהם, אך אצלך הייתי חייב לעבוד איתם, וגיליתי שיש אנשים אחרים, שאם אתה מכבד אותם – הם מכבדים אותך בחזרה. גם אתה התנהגת אלי בכבוד, לא צעקת עליי, ואף לא הערת לי. במיוחד חימם את לבי הדבר, שמינית אותי לתפקיד רב מלצרים. בסך הכל השקעתי והרגשתי שהנפש שלי מבריאה.

ואז הגיעה החתונה הזו", הוא מספר, ועיניו מתחילות להירטב. "כשראיתי את האבא של הכלה, זיהיתי שהוא אביו של הילד שכל כך פגע בי בילדותי. הרגשתי תחושה בלתי נעימה, אך עדין לא שיערתי מה מצפה לי. פתאום ניגשו אליי בחורים, ואני מנסה להתחמק ממבטם, שלא יזהו אותי. 'אתה לא מוטי???' "אני מהנהן בראשי ומשתדל להסתלק, אך הוא שואל אותי: 'מה אתה עושה כאן? רציתי לומר שאני 'מסדר 'קידושין'. איזו שאלה זו?! 'אז אתה מלצר, הא?' הוא שואל, ואף לא מנסה להסתיר את הלעג שבקולו. אני מתרחק משם ורואה איך הוא גוחן לכולם ולוחש להם משהו, כשעיניו נעוצות בי. כולם צוחקים, והכעס ההוא, שקבור לי עמוק בלב, מתחיל לקרוע לי את הצלקות. אני הולך לצד כדי להירגע, מבקש מחבר שלי להחליף שולחן, והוא מסכים. אני ממשיך לשרת שולחנות אחרים, כשדמעות  חונקות את גרוני... ופתאום אחד המלצרים אומר לי: 'מוטי, קוראים לך.' אני הולך איתו, והוא מעמיד אותי מול השולחן ההוא. 'הבחור הזה ביקש לראות אותך', הוא אומר ומצביע על.. האח של הכלה, הילד שפגע בי יותר מכל אדם אחר בעולם. 'מוטי, מוטי, מוטי', הוא  אומר בקול ידידותי, והלב שלי נרגע לרגע, אולי הוא הולך לשבח אותי.. והוא ממשיך 

 'מוטי, אני רואה שאפילו נהג מונית לא הצלחת להיות, הא?' וזה הרגע, בו הלב שלי מתפוצץ לרסיסים. ולא רק מתפוצץ. הוא נשרף באש. אני  חייב לכבות את האש ההיא. אני הולך בצעדים מדודים אל זרנוק המים וממטיר על השולחן של הבחורים ששרפו את נשמתי, את כל המים ואת כל הדמעות שבעולם..."

מוטי לא ממשיך לספר. הוא רעד מבכי לאורך כל הסיפור, וכעת ממש נחנק ביבבות עמוקות שבקעו מגרונו. אודה ולא אבוש, גם אני בכיתי אתו, וגם המלצר הנוסף, על אף שכבר שמע את הסיפור פעם אחת.

לא בקלות החזרתי אותו לעבודה. ובפירוש לא לתפקיד "רב מלצרים". על אף שסיפורו נגע ללבי אני מצפה מרב מלצרים, שיהיו לו כוחות בלימה גם בנסיונות כאלה. הסברתי לו זאת, והוא קיבל את זה בהבנה. אני סמוך ובטוח שיש עוד כמה ילדים, נערים ואנשים שהלב שלהם נשרף.

הפתרון להרבה תעלומות בחיים של בני אדם נמצא ב"שריפה" אחת קטנה או גדולה ששרפה להם את הלב מתי שהוא בחיים, וכל מה שצריך הוא הרבה "מים" ואהבה, שיכבו אותה.

(חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להתחזק בבטחון שכל מה שאני מבקש ממך, אתה בודאי תתן לי, שאין לי שום ספק שאתה תתן לי, זה ברור לי כשמש בצהרי יום שמה שאני מבקש אתה תתן לי אבא.

כי יש הבטחה מפורשת, שאם יהיה לנו בטחון מלא, נקבל כל מה שנבקש. שהבטחון הזה הוא אפילו יותר חזק מהתפילה, כמו שאומר דוד המלך שהבוטח בה' חסד יסובבנו, וכבר אמרו גדולי ישראל שאם נהיה בטוחים בישועה, היא חייבת להגיע . אבל רק אם נהיה באמת בטוחים!

רבונו של עולם, לפעמים אני מבקש דברים גדולים במיוחד, ואני לא ממש מאמין שזה מציאותי, שדבר כזה יכול לקרות. תעזור לי אבא לדבר אתך, לחזק את עצמי בדיבורים של אמונה ובטחון שבודאי ובודאי כל מה שאני מבקש, אתה תתן לי, שאין לי ספק שתתן לי.

שגם אם זה נראה לא מציאותי, זה יקרה, כי אתה כל יכול, שום דבר לא קשה לך, ואם אנחנו נהיה בטוחים בישועתך, היא בוא תבוא.

רק שיהיה לנו בטחון. חזק כמו ברזל. בלי שום נדנוד של ספק. בטחון באבא שאוהב אותנו ורוצה לתת לנו הכל, ויכול לתת לנו הכל, רק שנאמין ונבטח בו.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי