נביא של שעות הדמדומים

יחזקאל הנביא הוא אחד הנביאים המופלאים ביותר שידע עם ישראל ללא ספק.

הייחודיות שלו מתחילה כבר כשמים לב לנקודה שחורזת את כל נבואתו והיא התקופה ההיסטורית שבה הוא נבחר להיות כשליח.

זו אולי אחת המשימות הקשות ביותר. להיות שליח בתקופה כזאת שבה אין לאף אחד שום רצון בשליח ובשליחותו, שאין שום בקשת נבואה. שלא כמשה שמואל או אליהו שבתקופתם הצורך בנביא היה נצרך ומבוקש, ועם ישראל חיפש וביקש לשמוע את דבר ה', גם אם לא תמיד קיבל והסכים איתו. יחזקאל הנביא מקבל את שליחותו על אף שאף אחד מעם ישראל לא מעוניין להקשיב.

צריך לזכור שהתקופה שבה יחזקאל מתנבא היא כאחת עשרה שנה שבין גלות החרש והמסגר, איבוד המלוכה והשלטון ועד חורבן בית המקדש.

עם ישראל מתפצל בפעם הראשונה מאז צאתו ממצרים לשני חלקים, לא מדובר רק על חלוקה בין ישראל ליהודה, אלא בין אנשי העם הגולים לבבל, האנשים החשובים, החרש והמסגר - לבין דלת העם הנשארים בארץ. העם מפוצל בכל קצוות תבל.

יחזקאל צריך למלא תפקיד מרכזי במיוחד כיון שלפניו לא היה עוד נביא שנדרש לדבר עם עם מרוחק כל כך שאנשיו נמצאים במרחק גדול אחד מהשני. איזה מן עם זה שמופתל ומופזר בכל קצווי ארץ? שאלה זו מהדהדת גם במישור התיאולוגי, האם באמת נשארנו עם אחד? או שמא כבר אבדנו והיינו ככל הגויים כפי שנראה בהמשך. ואולי אפשר לומר שזו הסיבה שיחזקאל נדרש לראות דווקא את מעשה המרכבה, כאשר העם של הקב"ה מפוזר ומפורד כל כך ישנו צורך במרכבה ככלי שיוכל להוביל את יחזקאל ממקום למקום, המרחק הגדול כל כך של עם ישראל אחד מהשני מעניק לנו גם ההסבר לכך שיחזקאל הוא הנביא הראשון שמנתבא מחוץ לארץ ישראל, כיון שאין ברירה אחרת עם ישראל מפוצל כולו, וצריך לזכור שהנבואה הראשונה של יחזקאל המוזכרת בספר היא נבואה המתקבלת בגלות, ובהמשך הספר ניכר בבירור שיחזקאל נוסע (לפחות בחזון הנבואה) כל הזמן מירושלים לבבל וחזרה.

באותה תקופה ישנה תחושה קשה מאוד בעם ישראל, נראה שהדעות שמושמעות בעם הן מקצה לקצה. מן הצד האחד עומדים אלה וצועקים וממררים כי עזב ה' את הארץ, ושם ישראל אבד מן העולם,  ואין לנו אלא להיות כאחד הגוים, ואין שום סיכוי לחזור, שהרי וודאי הוא שאם עם ישראל היה ממשיך לחיות כבנו בכורו של הקב"ה הוא לא היה נענש ונאבד כליל. תושבי בבל בטוחים כי הקב"ה החליט כי 'התפרקה החבילה' ולמעשה אין יותר ברית שתשמור עלינו כעם, ומפני חטאנו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין לנו אלא איבוד הזהות הישראלית, ודעות נוספות אף חמורות יותר שנשמעות מצדם של אלה שעזבו לבבל הם דעות המאשימות את הקב"ה בנטישה כל כך חמורה עד כדי הרגשת חוסר אמון והבעת הספק שמגיע בדמות האמירה "עזב ה' את הארץ".

 ומן הצד השני עומדים תושבי ארץ ישראל וצועקים כי למרות המכה הקשה של איבוד השלטון והמלכות, כמו שהבטיחו הנביאים שאכן הקב"ה יכה בנו מכה קשה אם לא נקבל מרותו ואם לא נשמור מצוותיו, הקב"ה עדיין נמצא יחד עם עם ישראל בארצו, והנבואות שניבאו הנביאים יתקיימו חלקם, שהרי הקב"ה העניש את מי שהתנהג שלא בצורה הנכונה והארץ הקיאה אותו החוצה. "הם" החוטאים גורשו מן הארץ, ואנחנו נשארנו בעיר ה'. המלך יהויכין שנמצא בכלא בבבל הוחלף על ידי המלך צדקיה והכל ממשיך כרגיל. הראיה החזקה ביותר שאין עוד סיבה לחשוש היא ללא ספק שבית המקדש עדיין בנוי ועומד על תילו.

בין שני הקבוצות הללו נראה שהיו עוד קולות רבים ומגוונים, כשאין אנשי ממשלה, וכשאין מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. המכה הטראומתית שעובר עם ישראל קשה מנשוא. בלבול גדול וחוסר אונים של ממש מול המעצמה האדירה.

ובתוך כל הסיפור הזה על יחזקאל לנבא את נבואתו. העם היושב בציון לא מאמין שתהיה עוד גלות, והעם הגולה בבלה מרגיש כי אין עוד מה לומר לאחר המכה הקשה שספק עם ישראל וכנראה שאין לו יותר רצון לשמוע את דבר ה'. חוסר היכולת לשמוע את דברי הנביא נוכחת במיוחד בעקבות תיאור היסטורי זה.

בפסוק ב' בפרק א' בוחר הנביא לתאר את תקופת נבואתו דווקא לפי מלכותו של יהויכין: "בשנה החמישית לגלות יהויכין" ולא לפי מלכותו של צדקיה, כנראה שמבחינת יחזקאל הנקודה היא שהמלכות אבדה, וזה שנשאר נציב בבלי לשמור על העם שלא ייפול ויקרוס אין זה מעיד מאומה על מלכות ישראל כי אין למלכות צדקיה משמעות לאומית.

הקב"ה מודיע כבר בתחילת נבואתו של יחזקאל שעם ישראל כנראה לא ישמע לו, אולי ישמעו ואולי לא, אל תצפה מהם לשמוע, אל תיפגע אם הם לא יהיו מעוניינים בתוכן דבריך. הקב"ה מבקש מיחזקאל בקשה גדולה – תפקידך, הוא אומר לו: לא להשבר:

"וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' (ה) וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם: (ו) וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה: (ז) וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה"

הדבר מודגש במיוחד לאור העובדה שעד פרק יא' יחזקאל כלל לא מדבר עם עם ישראל, גם כאשר יחזקאל נשלח לדבר עם היושבים בגולה, הוא יושב ונאלם: "וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר ואשר וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם"

יחזקאל הנביא נשלח לדבר עם ירושלים, עם ההרים, הגבעות, עם אדמת ישראל! ועם עם ישראל הוא לא מוכן לדבר.

חייבת להישאל כאן השאלה הנוקבת אם כן: בשביל מה צריך נביא לקבל כל כך הרבה נבואות אם ממילא לא יקשיבו לו? אם אין מי שישמע? אם אין מי שיכול לקבל את תוכן דבריו?

במראה אכילת המגילה בסוף פרק ב' יחזקאל לא מתאר מה היה תוכן המגילה, מהו תוכן הנבואה, כי זה עניין שולי, המגילה מתוקה כדבש, אך לא תוכן דבריה.

הנקודה אולי מבטאת את הקושי הגדול של יחזקאל להיות שליח ה' בתקופה קשה כזאת. דמו בנפשכם  שהיו שמבקשים מרב גדול וחשוב להכין שיעור מיוחד וגדוש ולהשקיע רבות במחשבה ובלימוד מעמיק ולהודיע לו שהוא נשלח למקום שאף אחד לא מוכן להקשיב, אין אוזניים קשובות, וכנראה שגם אף אחד לא יגיע כדי לשמוע אותו, עליו לחפש ולרדוף ולבקש אחר אוזן קשבת. הרי מראש העניין מייאש, מעייף וחסר כל סיכוי.

מצד אחד אין ספק שכל נביא השתוקק בכל כוחו לזכות להתגלות ה', לקרבת ה', לדבקות אלוקית.

מן הצד השני קבלת משימה כל כך קשה וכל כך מסובכת לפעמים יכולה גם להרתיע[1] את הנביא מהרצון הפנימי הגדול לקבלת הנבואה.

רצון ה' המבקש ודורש מיחזקאל להיות שליח נאמן גם במקום שלא ישמעו דבריו הוא לא בשביל תוכן דבריו של יחזקאל, אלא בשביל עצם השליחות: "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם." הידיעה הזאת כי היה נביא שאמר, שהתריע, שהתחנן, שזעק,  גם אם אף אחד לא מוכן לשמוע את תוכן דבריו פותחת פתח גדול מאוד לשמיעה של דברי הנבואה בהמשך.

דווקא במקום בו יש יאוש גדול וכאב גדול, במקום בו אשר עם ישראל נמצא מוכה וחבול, ובחלקו מרגיש גם  כעס גדול כלפי ריבונו של עולם על הצרות הגדולות שנגרמו לעם ישראל, הידיעה כי הקב"ה מנסה לעזור בכל כוחו פותחת פתח לראות את אהבת ה' הגדולה המתגלה דווקא בעומק הקושי.

"וְלֵךְ בֹּא אֶל הַגּוֹלָה אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם  יֶחְדָּלוּ"

אתה יחזקאל צריך לומר "כה אמר ה' אלוקים." עוד הרבה לפני התוכן הנבואי, לפני ה"מה" אמר ה', קודם תדעו, שה' אומר, הוא נמצא, הוא נוכח.