"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (שמות טז,לה). '"ארבעים שנה" - והלא חסר ל' יום? שהרי בט"ו באייר ירד להם המן תחלה, ובט"ו בניסן פסק, שנא' (יהושע ה) "וישבות המן ממחרת"? אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן. "אל ארץ נושבת" - לאחר שעברו את הירדן (קידושין לח). (ס"א שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר (דברים ג) "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן". ותרגום של נושבת יתבתא, ר"ל מיושבת. רש"י ישן). "אל קצה ארץ כנען" - בתחלת הגבול קודם שעברו את הירדן, והוא ערבות מואב. נמצאו מכחישין זא"ז, אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנא' (יהושע ה) "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח"' (רש"י). מקורו של רש"י בגמ': '… דכתיב (שמות טז, לה) "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען". אי אפשר לומר "עד בואם אל ארץ נושבת”, שכבר נאמר "אל קצה ארץ כנען", וא"א לומר "אל קצה ארץ כנען" שהרי כבר נאמר "עד בואם אל ארץ נושבת", הא כיצד? בשבעה באדר מת משה, ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. תניא אידך: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" וכי ארבעים שנה אכלו, והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו? אלא לומר לך עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן' (קידושין לח,א). 'אל ארץ נושבת - מעבר הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג. כדאשכחן במשה שהיה מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה. קצה ארץ כנען - בערבות מואב ששם מת משה, שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן, שהוא קצה כניסת ארץ כנען' (רש"י). 'עד בואם אל ארץ נושבת. פי' בקונטרס היינו מעבר לירדן ואילך, דחשובה מארץ סיחון ועוג. עד בואם אל קצה ארץ כנען, היינו על שפת הירדן שהוא קצה ארץ כנען, והיינו ארץ סיחון ועוג. וי"מ איפכא: דארץ נושבת היינו ארץ סיחון ועוג, וקרי ליה נושבת לפי שקרובה למדבר, ומפקא ממדבר והויא ישוב. וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ כנען' (תוס' ד"ה 'עד'). בנ"י אכלו את המן במשך ארבעים יום מהמן שבכליהם, מזמן מות משה עד מחרת הפסח. מדוע לא אכלו באותו זמן מתבואה שבעבר הירדן? מסביר האלשיך: 'והנה לא יבצר מהיות תבואה בערבות מואב שהיו יכולים לאכול בין סילוק משה לט"ז בניסן. אלא שרצה הקב"ה שיבואו מקודש לקודש, ועד אוכלם מעבור הארץ כנען, שהוא בט"ז בניסן אחר העומר, בירך את המן שיתקיים לאכול ממנו עד אוכלם כבר מעבור הארץ ואחר כך הושבת' (אלשיך. יהושע ה,יב). בנ"י המשיכו לאכול את המן כדי להיות קשורים לאוכל קודש, עד שיאכלו מפירות הארץ. נראה שזה רמוז שבתחילת הפס' נאמר שאכלו ארבעים שנה, והסבירו חז"ל שזה כולל את המצות שהוציאו ממצרים, והרי מצות זהו מאכל של ביהמ"ק – בקרבנות, שכך מרמז על קשר לקדושה, ולכן הוא כעין המן שהוא משמים, ומאותה סיבה גם אכלו את המן עד בואם לארץ הקדושה (וגם אז, בא"י, זה לאחר הקרבת קרבן העומר, לרמז על כעין קשר לקדושת קרבן שבמקדש, שיש השפעת קדושה לפירות הארץ מהשכינה [כעין קרבן הקשור לשכינה].[ובפרט לדעה שחדש אסור בחו"ל מדרבנן, ממילא מדאורייתא קרבן העומר מתיר דווקא את תבואת א"י, כך שזה קשר ישיר בין הקרבן לתבואת א"י (וגם לדעה שמדאורייתא חדש אסור בחו"ל, בכ"ז כיון שמתיר תבואה חדשה סימן שיש קשר בניהם, ובהקשר שבכניסה לארץ שאז הפסיק המן, זה מרמז על קשר בין קרבן ופירות הארץ)]). והנה יש מחלוקת על מה כוונת הפס', מהו "ארץ נושבת" ומהו "קצה ארץ כנען". בפשטות אין הבדל בניהם אלא רק פרשני. אולם אולי יש רמז שונה בלימודים השונים. שלמ"ד ש"ארץ נושבת" זה א"י, אז זהו ההמשך של ההתחלה שאכלו ביציאת מצרים מצות בטעם מן, שזה בא להדגיש את חשיבות האכילה שקשורה בקודש. וגם בזה מרומז שאכלו ממן שבכליהם, כמו שהמצה היתה בכליהם, ולא שירד אז מן. ומיד מדגיש שהאכילה אינה כרגיל, שלוקחים מהיורד מהשמים, אלא ממה שנשאר בכליהם, ולכן "את המן אכלו" כרגיל "עד באם אל קצה ארץ כנען", שאז בעבר הירדן המזרחי הפסיק לרדת. לעומת זאת למ"ד ש"ארץ נושבת" זהו עבר הירדן המזרחי, בא לומר שאז הפסיק לרדת כיון שאז כבר לא היו במדבר אלא כבר עם קשר חלקי לארץ, ולכן אז המן נשאר בכליהם. שאמנם הפסיק לרדת כיון שמשה מת, אלא שבכוונה ה' עשה שישאר בכליהם ולא שימשיך זמנית לרדת, כדי להדגיש שכאן כבר יש חיבור קצת לקדושה, ולכן עכשיו כעין המן חל בעולם – שלא נמס, כיון שקשור קצת לקודש. אבל מיד ממשיך ש"את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" שמדגיש שהמשיכו לאכול את המן, ולא אכלו מפירות עבר הירדן, כיון שאין בה קדושה כמו א"י, ולכן זה מצב ביניים, שמצד אחד ראוי להמשיך את קיומו של המן בכליהם, ומצד שני עדיין ראוי שהמן ישאר ויאכלו ממנו, כיון שאין כאן את פירות א"י הקדושה. בנ"י אכלו ארבעים יום מהמן שבכליהם, נראה שבא לרמז כעין מעמד מתן תורה, וכן כנגד זמן ריגול הארץ (במרגלים), שבא להדגיש את מעלת א"י שהיא דבוקה בשכינה כמו בירידת השכינה בסיני, ומתן תורה – שכך א"י היא מקום התורה (ספרי "עקב" מג), וזה דבוק בפירותיה, מעין הפירות שהמרגלים הביאו, ועכשיו לאחר "ארבעים שנה" נגמר עונשם, ועכשיו כעין מתחברים כראוי לא"י וקדושתה, שנשפע אף לפירותיה.