דבר תורה לפרשת שמות

"ותרא אותו כי טוב הוא" – מה ראתה בו? מה מספרת התורה שראתה שהוא טוב, זהו תיאור עמום שאינו מבואר די צורכו. חז"ל שמו לב לכך ופירשו בו דברים עמוקים. נתבונן בדבריהם ואגב כך נבין יותר גם מהי הראייה, מהי הראייה של יוכבד אמו של משה.

יש להעיר שנושא זה, מהו הטוב שרואה אימו של משה (במשה), הוא נושא נכבד מאוד. כי כיון שמשה הוא מושיעם של עם ישראל כולו (ולכן התורה מאריכה לספר על לידתו וגדילתו), מרתק הוא לדעת מה התכונות הגנוזות, הלא בחיריות, שיש בו, במשה, עוד מזמן הלידה. השאלה מהו הטוב הגנוז והמולד במושיעם של ישראל, עשוי ללמד אותנו על מהי התכונה הפנימית של הישועה בעצמה, שמשה הולך לפעול בה ולעשותה.

הגמרא (סוטה יב ע"א) מביאה כמה דעות, מה ראתה אימו.

"ותרא אותו כי טוב הוא, תניא:

רבי מאיר אומר: טוב שמו, רבי יהודה אומר: טוביה שמו.

רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות.

אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול.

וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא "ותרא אותו כי טוב הוא" וכתיב התם "וירא אלוקים את האור כי טוב".

נראה שיש לבאר שארבעת הדעות שבגמרא (דברי ר"מ ורבי יהודה קרובים זה לזה, כדברי המהרש"א שם במסכת סוטה) הם בעצם שתי דעות, ומחלוקתם היא בעומק הענין של "ותרא אותו" האם מדובר בראייה ממשית, גשמית, או בראייה מהותית, פנימית (ונראה שבאמת לכל הדעות מדובר בראייה פנימית, אלא שנחלקו האם ראתה גם דבר גשמי חיצוני, שע"י זה הבינה וראתה דבר פנימי, או שמדובר בראייה בעיני השכל בלבד).

לדעה א' וב'- ראתה אימו את מהותו, או במילים אחרות את הפוטנציאל והכוח שלו. או שראתה את מהותו ולכן קראה את שמו טוב או טוביה (כידוע ש'שם' מורה על מהות הדבר [1]. כך מבאר המהרש"א הק' שראתה אמיו שיבוא טוב לעם ישראל ע"י בן זה. וזה בשונה מאחותו מרים, על שם "וימררו את חייהם", ואהרון, על שם גזרת "היאורה תשליכוהו". כאן ראתה אימו שמילד זה יבוא טוב לעמו, לכן קראה שמו טוב. ובפרט מתאים זה לדעת רבי מאיר שהיה מדייק בשמא (מדייק בשמותם של אנשים ומוצא בהם מהות פנימית התואמת לאישיותם, עיין יומא פג ע"ב)).

או שראתה את הפוטנציאל הפרטי שלו, שהוא עתיד להגיע לפסגת המין האנושי, כלומר נבואה (כדברי הכוזרי שמגדיר שמעל המדרגות של דומם צומח חי מדבר יש דרגה נפרדת ועליונה ושמה "ישראל" ופסגת דרגה זו היא הנביא. כלומר שהנבואה היא הדרגה העליונה ביותר שהאדם מסוגל להגיע אליה). מה ראתה? ראתה את "מזלו" (כלשון פירוש עץ יוסף על מדרש שמות רבה, פרשה א, כ), ראתה את מהותו העליונה, ושיהיו לו בעתיד תכונות המביאות לנבואה (עץ יוסף שם).

לדעה ג' וד'- ראתה בבנה ענין גשמי. או שראתה שהוא מהול, או שראתה את האור שהבית התמלא בו [2].

אלא שבודאי מה שראתה באופן גשמי ומוחשי (שהוא מהול, או שהאיר הבית), זה מלמדנו על ענין פנימי מהותי שיש בתינוק זה.

נבאר מעט. ענין הערלה (על פי המהרש"א בגמרא שם) הוא שיצר הרע דבק באדם. היצר הרע נקרא 'רע' וכן בערלה יש את האותיות 'רע'. בהסרת הערלה (או בהעדרה מלכתחילה), האדם מרוחק ממידות רעות ונדבק בטוב (משיכה אל הטוב, ישרות פנימית). אם כן מובן שכאשר ראתה אימו שאין בו ערלה מלכתחילה, היא מתרגמת זאת במילה אחת, טוב, שהוא היפך הרע של הערלה[3] (וכיון שלא היה בו ערלה כלל, למדנו שהיה מלכתחילה מרוחק ממידות רעות ודבק מעצמו בטוב).

לדעה שהבית התמלא אור, ודאי שזה מורה על ענין מהותי פנימי. כך מובא בגמרא בהמשך (סוטה יג ע"א) שאור זה מסמל את הישועה של עם ישראל (שהיא כאיילת השחר): "אמר רב: מלמד שהיתה מתנבאה ואומרת... עתידה אימי שתלד בן שמושיע את ישראל, וכשנולד משה, נתמלא הבית כולו אור. עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: ביתי, נתקיימה נבואתך".

יש לצרף לכאן את דברי הזוהר הקדוש (שם) שאור זה שמילא את הבית הוא אור השכינה, "רבי יוסי אמר: נהירו דשכינתא דנהיר בה (במשה) חמאת, דבשעה דאיתיליד איתמליא כל ביתא נהורא".

במילים אחרות

יוכבד, אימו של משה, ראתה בבנה משהו מיוחד, משהו טוב, ולכן החביאה אותו מידי המצרים. הדבר שזיהתה במשה עוד מזמן שנולד מלמדנו על אופיו המיוחד של מושיעם של ישראל, ואולי על ענין הישועה בכלל.

לדעה אחת, ראו במשה שיש בו את ענין ה'טוב' בעצמו (שלכן קראו לו 'טוב') כלומר שהוא  (משה) יביא טובה לעם שלו ולהפסקת המצב של שעבוד וצרות. לדעה שניה, ראו בו מסוגלות לנבואה כלומר פוטנציאל לקרבת ה' ודבקות בה' בדרגה העליונה ביותר. לשני דעות אלו, אין לתכונות עליונות אלו של משה אחיזה במציאות הנראית ולכן לא ראו באופן חיצוני אצל משה שום שינוי. "ותרא אותו..." בעיני רוחה, ברוח קודשה (וכדברי רש"י בסוטה יב ע"א "ראתה ברוח הקודש שעתיד להיות הגון לנבואה").

לדעה שלישית, ראו שהוא מהול, כלומר מרוחק לגמרי (עוד מיצירתו) מכל רע (ערלה), מכל יצר הרע ומידה רעה. למדנו מכאן שמושיעם של ישראל (והישועה בעצמה) הוא במקום עליון ועל טבעי, מרומם מעל מציאות עולם הזה, מאבקיו ופיתוייו. מתוך מקום גבוה ועל טבעי זה יכולה להגיע ישועה, שהרי כל ענין הישועה היא היציאה והניתוק (כמו הסרת הערלה, כריתה) מהמקום הרגיל אל עתיד חדש ורם. בזה אנו רואים קשר ישיר בין המילה והסרת הערלה ובין ענינה הפנימי של הגאולה והישועה.

לדעה הרביעית, ראו את הבית שהתמלא כולו אור. מה ראו? הנושא כאן עוא לא הילד בעצמו שמאיר אלא הבית, הסביבה. הדבר המיוחד וה'טוב' שראו בילד ("ותרא אותו") הוא לא בו בלבד אלא בכל הבית, כלומר "ותרא" את השפעתו המיידית על הסביבה והבית כולו. זו היא התכונה של מנהיג ומושיע (וכך היא תכונת הישועה), מקרין ומפיץ אור, כל המציאות משתנה כאשר מושיעם של ישראל נולד ומופיע בעולם.     

בסיום דברי הזוהר הקדוש (שמביא את שתי הדעות האחרונות, שנולד מהול ושהבית התמלא אור) מובא שבאמת, כל הדברים הללו היו בו במשה. כלומר ה'טוב' של משה הוא כל כך נשגב ועליון עד שאי אפשר לעמוד עליו ולבינו לאשורו, וכל אחד מהדעות מסביר רק צד אחד ממה שהיה באמת.

העולה מכאן - אופיו של מנהיג 

מכלל הדברים למדנו שתכונות המושיע, והישועה בעצמה, הן: טוב עצמי שהוא לא תמיד מוחש ומורגש בעיני בשר (שזה כולל מסוגלות לנבואה, קרבת ה' נפלאה), ישרות פנימית וטבעית (שזה מרומז בזה שנולד מהול, והיה נעלה מעל החומר ומידות רעות), ומעל הכל, הישועה היא מציאות של אור שאינה פרטית אלא מקרינה על הכל ומאירה את הכל (להיפך מהצטמצמות באישיות הפרטית).

ומתוך "ותרא אותו כי טוב הוא" יאמר משה ליתרו בהמשך הימים "לכה איתנו והיטבנו לך, כי ה' דיבר טוב על ישראל", (לא רק התורה שנקראת טוב אלא הגאולה והישועה שתכונתה היא 'טוב', בכל המובנים).