דברים לזכר דביר עמנואלוף הי"ד
18/12/2018
אתמול, ח' בטבת, מלאו עשר שנים לפגישתי הראשונה וגם האחרונה עם דביר.
עד כמה קצין מטה במפקדת חטיבה, ובודאי חטיבת חי"ר גדולה כפי שהחטיבה היתה באותה תקופה, יכול להכיר באופן אישי כל לוחם?
ואכן, לצערי, לא הכרתי את דביר לעומק אבל היכרות מסויימת היתה לי איתו. ואחר כך, עם השנים, עם הסיפורים ועם האזכרות, היא הלכה וגדלה.
לוח השנה העברי, כדרכו, מזמן לנפש מעברים חדים. ההפרש בין חנוכה לצום עשרה בטבת הוא בסך הכל שבוע, שבוע שבו עוברים ביעף מנצחון, גבורה ופסגה רוחנית אל מצור, כשלון וגלות. שני המועדים האלה כוללים בתוכם עיסוק בגורם שמהווה "ברומטר" לאומי-רוחני: המקדש-הדביר, המטוהר והנחרב... זה המקום-המוסד-הסמל של האושר והכאב, ההצלחה והכשלון, הגלות והגאולה. אלו ימים שקצת מזכירים את המעבר מיום הזכרון ליום העצמאות ובהם המעבר לכיוון ההפוך אך עם אותו מסר ועם הקשר לאומי-היסטורי ארוך.
ומאז המבצע ברצועת עזה, לפני עשר שנים, הימים האלה נעשו עבורי מחוברים ב"דבק" של הזכרונות, הדמויות והאזכרות: לוטפי, דביר, ניתאי, דגן, יוסי ועומר וגם עמית מהשריון ואלכס מההנדסה שלחמו עמנו.
ערב צום תשעה באב תשס"ח (2008). באותה שנה ט' באב חל בשבת כך שהצום נדחה למחרת וחל במוצאי השבת וביום ראשון. כרב חטיבה, עשיתי "מיפוי" של מסגרות החטיבה והמענה המותאם להן ע"פ הפקודות, המיקום ואופי הפעילות וכך הגעתי גם אל הפלחה"ן שהיה באותם ימים כח עתודה ופעילות יזומה בגבול הלבנון ונדרש להוציא צוות מיד במוצאי השבת עם תחילת הצום לפעילות מבצעית ממושכת.
אני מחפש "קצה", מפקד שניתן לשוחח איתו, לבנות איתו ביחד את המענה המותאם ללוחמים הצמים ומגלה שלא ניתן לשוחח לא עם המ"פ ולא עם הסמ"פ. אחד הלוחמים מהפלוגה אמר לי: "לצוות שמתוכנן לצאת לפעילות מיד בתחילת הצום אין קצין. מי שיוציא את הפעילות זה סמל הצוות - דביר עמנואלוף. אבל אל תדאג, דבר איתו, הוא האיש המתאים, הוא גם שולט מצויין בפרטי הפעילות וגם בוגר ישיבה שיבין בקלות את האבחנה בין צום בשגרה לבין מציאות ייחודית כזאת". ואכן התקשרתי ודיברנו. ובאמת הבנו אחד את השני מצויין והמסר הועבר דרכו לחיילים הרלוונטיים בצוות.
בחודשים שאחר כך דביר התקשר עוד פעמיים-שלוש לשאול ולהתלבט ביחס לנושאים הלכתיים הנוגעים לשירות הצבאי-הקרבי.
חנוכה תשס"ט (2008-9). החטיבה מופעלת לדרום, מתחילה בנוהל קרב וממשיכה במבצע "עופרת יצוקה". אני נמצא בחמ"ל החטיבתי כאשר נשמעת במערכות הקשר המילה הנוראה מכל - "הרדוף"...
הגעה מהירה לגדר. טנקבולנס ואכזרית כבר בנקודה ומהם פורקים את הפצועים וגם את דביר. ושם אני פוגש אותו לראשונה. חסון, אצילי, אך רוחו כבר לא עימנו. קדוש עליון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו.
לשם עריכת הזיהוי ושלבי הטיפול הראשוניים הנדרשים לצורך הבאה לקבר ישראל, נעזרנו ביחידת הקבורה הפיקודית של פיקוד הדרום, יחידה שייעודה הוא עבודת קודש רגישה זאת והיא מורכבת מאנשי מילואים המגיעים בעיקר מהציבור החרדי. במהלך הטיפול נחשפו המטפלים לכך שתחת המדים לבש דביר ציצית בצבע זית ובהמשך שוחחו ביניהם שייתכן והוא מאותם מאות הלוחמים שלא לבשו ציצית בשגרה אך ביקשו לצאת לקרב כשלגופם הציצית כי ראו בה מעין "שכפ"ץ רוחני" שיוכל לסייע להם. מצאתי את עצמי מתערב בשיחה ומסביר ומספר שלא מדובר כאן על חייל שלבש ציצית באופן חד פעמי אלא על חייל, לוחם ומפקד שלמד בישיבה ובחר להתגייס ולשרת בשירות קרבי והכי משמעותי שאליו יכל להגיע ויחד עם זאת חי חיי הלכה ואמונה, והדבר היה בעיניהם לפלא.
ובעיני, הנה בדמות אחת ובמקרה אחד מופיעים גם הגבורה ונצחון הרוח של חנוכה וגם הכאב והמצור של צום עשרה בטבת, שהם סוד הנצח של עם ישראל.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
