"ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו. והמדנים מכרו אתו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים. ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי ושמו חירה" וגו' (בראשית לז,לה-לח,א). '"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא" ולא היה צריך קרייה למימר אלא "ויוסף הורד מצרימה", ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו? רבי אלעזר ור' יוחנן, רבי אלעזר אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה, רבי יוחנן אמר: כדי לסמוך הכר להכר. ר"ש בר נחמן אמר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים. דא"ר יהושע בן לוי: רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה, הה"ד (ישעיהו מז,יג) "מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך", ר' איבו אמר: "מאשר" ולא כל אשר' (ב"ר פה,ב). רש”י מסביר את הסמיכות: '"ויהי בעת ההיא" - למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו. כשראו בצרת אביהם אמרו: אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך' (רש"י. לח,א) ומקורו בתנחומא (בובר): '… כיון שראו בניו שכך היה מתרעם, ולא היה מקבל תנחומין, הלכו להם אצל יהודה, אמרו לו: אתה עשית לנו את כל הרעה הגדולה. אמר להם: אני אמרתי לכם "מה בצע" וגו', ואתם אומרים אתה עשית? אמרו לו: ולא שמענו לך? אתה אמרת "לכו ונמכרנו לישמעאלים", ושמענו לך, אילו אמרת לכו ונחזירו לאביו לא היינו שומעים לך? לפיכך באותה שעה עמדו ונידו אותו, מנין? ממה שקראו בענין "וירד יהודה”' (תנחומא בובר "וישב" סימן ח). נראה שדעה זו היא כר"א בב”ר, שמדגיש את הסמיכות לירידה, שנראה שמעבר לפשטות שבשניהם נאמר שירדו, יש כאן רמז גם לירידה בחשיבות (שרמוז בדבריו שזה 'ירידה'), שלכן "וירד יהודה מאת אחיו”, שכיון שנידוהו ירד מאיתם. אולם לכאורה קשה, כיצד אפשר להבין שהיו אחיו מסכימים לדברי יהודה אילו היה אומר להחזירו, הרי הם רצו להרגו, כך שלכאורה לא היו מסכימים להחזירו, שלכן גם ראובן לא העיז להציע זאת כיון שידע שלא יסכימו? נראה שלמדו רמז בפס': “ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו. ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה" (בראשית לז,כו-כח). המשפט "וישמעו אחיו" מיותר, כיון שמובא מיד שהעלו את יוסף ומכרוהו, ממילא מיותר לומר שאחיו שמעו ליהודה? לכן למדו שבאה התורה לרמז שהאחים היו נשמעים לקול יהודה לכל מה שיאמר, וממילא לכן גם מובן שיכול היה יהודה גם לומר להחזירו לאביו, והיו שומעים לו. אולם מדוע הקשיבו לו? בפשטות אפשר שעם הזמן והאוכל הם נרגעו קצת, ולכן אז יכול היה לשכנעם. אולם לכאורה מדוע לא באו בטענות לעצמם, הרי הם לא חשבו כלל להחזיר, אז גם יהודה לא חשב על זה, מדוע הוא אשם? אלא שיהודה הוא עניין של מלכות, ולכן עליו לדאוג להנהיג את העם כראוי, ולכן על יהודה היתה החובה לבטל את הפגיעה ביוסף, ולכן באו אליו בטענה שלא עשה את עניינו, שהם רק כעין נגררו אחריו. אולי אפילו טענו לו שהיו אולי חושבים על להחזיר את יוסף לאחר שנרגעו, אלא שכיון שנתן עצה למכור אז עשו את זה במקום לחשוב להחזירו. או שכיון שראובן אמר להשליכו לבור, ושמעון ולוי רצו להרוג את יוסף, אז עכשיו תורו של יהודה (בסדר הבנים) ולכן היו שומעים לדבריו, בכך שהיה כעין מחזק את מעשה ראובן הבכור – משלים את מעשהו, לכן היו שומעים לו. עוד אפשר שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר (ב'תורת המקרא' “וישב") את הסמיכות בין הורדת יוסף לסיפור יהודה, בכך שמרמז על מלכות יהודה ויוסף, שזה היה כעס האחים על יוסף שחלם על מלכותו במקום יהודה (ראה שם). נראה שזה גם רמוז ב'"ויהי בעת ההיא וירד יהודה". (ישעיה סו, ז): "בטרם תחיל ילדה". קדם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, "ויהי בעת ההוא”, מה כתיב למעלה מן הענין? "והמדנים מכרו אתו אל מצרים"' (ב”ר פה,א). שהמדרש מדגיש בסיפור יהודה את מלכות יהודה ומחברה למכירת יוסף. ממילא ע"פ זה מובן שיהודה יכל לומר להם להחזיר את יוסף והיו שומעים לו, כיון שכל מה שעשו ליוסף היה כעין בשביל כבוד מלכותו של יהודה, ולכן הוא יכל לקבוע להם שיחזירוהו הביתה. נראה שעניין אחריותו של יהודה רמוז גם בדברי המדרש: 'ר"י בר סימון ורבי חנין בשם ר' יוחנן: כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו. ממי אתה למד? מיהודה. "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע" וגו', היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו. מה גרם לו, קבר אשתו ובניו' (ב"ר פה,ג), הרי שהוא התחיל במצוה להחזיר את יוסף, שיכול היה להחזיר אלא שהפסיק, ולכן אשם.