"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב)

העימות הראשון שאיים על שלמותו של בית ישראל, היה בין יוסף לאחיו - "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם". איזו דיבה הינה זו? רש"י מביא בשם המדרש שלושה דברים, השלישי שבהם, שהאחים היו: "חשודים על העריות".

ותמהו המפרשים, היכן מצינו שהאבות הידרדרו לרמה מוסרית כה נמוכה? ולהיפך, כיצד היה מסוגל יוסף להוציא עליהם דיבה כה איומה? ותשובתם היא, שנוצרה אי הבנה בין האחים. כל אחד התייחס לנושא מזווית ראייתו האישית.

יוסף הצדיק היה זהיר והחמיר מאוד בנושא העריות. דבר זה הצילו אחר כך בפרשת אשת פוטיפר.

האחים לא החמירו כמוהו. לא שהיו עוברי עבירה, חלילה, הם הקפידו על קלה כחמורה על פי כל כללי ההלכה, אלא שלא נהגו על פי הנורמות של יוסף הצדיק (האחים היו רועי צאן, שמתוקף עבודתם בעסקי מסחר וכדומה באו במגע עם הבריות). על פי תפיסתו יוסף ראה בכך עבירה חמורה, והיה מביא את דיבתם רעה אל אביהם (עיין ר' אליהו מזרחי, מהר"ל ויתר מפרשי רש"י).

שניהם צדקו, כל אחד על פי תפיסתו. אך הבדלי התפיסות ואי היכולת להבין כל אחד את מניעי רעהו, הם שיצרו את המחלוקת הראשונה בעם ישראל שהמיטה עלינו את הגלות הראשונה, זו של מצרים.

האם ניתן ללמוד לקח לדורות ממחלוקת זו ולמנוע תופעה חמורה כזו, שבה היו מסוגלים האחים להרוג זה את זה, ולמכור את אחיהם לעבד?

אכן יש פתרון לבעיה הכאובה, אלא שלשם כך עלינו להעמיק בנושא זה של הידור מצווה. התורה לא חייבה את יוסף לרדת מרמתו הגבוהה לרמת אחיו. אולם עם זאת התורה לא הטילה על כל האחים חובה לנהוג בחומרות יתרות כיוסף. יש נורמות מינימליות המחייבות כל אדם מישראל, אך לא מכל אחד נדרש להיות צדיק. מצד אחד יש לעודד ולטפח יחידים המעוניינים והמסוגלים לכך לנהוג לפנים משורת הדין, ומצד שני הצדיק צריך להביא בחשבון שלא כולם מסוגלים וחייבים להגיע לרמתו. ומכיוון שרמתם של האחרים נורמטיבית ואין בה סטייה מההלכה, אף על פי שאינה מהודרת כמוהו, עליו להעריך כל אדם על פי רמתו.

מה שיוסף יכול היה להרשות לעצמו בתנאים המיוחדים שבהם חי (ספון בבית אבא שהרעיף עליו חום ואהבה מיוחדים והשקיע בו את כל זמנו והוריש לו את כל ידיעותיו), לא יכלו האחים להרשות לעצמם בתנאים שבהם חיו (עיסוקם וסביבתם אילצו אותם להיות כאלו).

ייתכן שיחסית לתנאים שבהם היו נתונים האחים, המאמץ הרוחני שנאלצו להשקיע כדי להגיע לרמה אליה הגיעו, היה לא פחות משל יוסף בתנאים הנוחים שבהם גדל.

המהדר האמיתי במצוות אינו מתהדר בכך. הצניעות יפה לו. הצדיק האמיתי אינו מתנשא מעל לזולתו ולא נותן לו לחוש שרמתו פחותה משלו. השתלטות גורמת רק דחיה, ומשיגה תוצאות הפוכות. היא יוצרת ראקציה, שנאה והתרחקות וניסיון להשתחרר מההשתלטות על ידי מרידה גלויה.

ההידור העיקרי הוא התיקון האישי, הביתי, ולא בביקורת הזולת. הצדיק בעצם אישיותו מקרין סביבו אור של השפעה סמויה ועקיפה, שכוחה גדול יותר משל הטפה ישירה, ועל כך כתב הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ג עמ' שכ"ח):

"ומתוך שעינם תמיד פקוחה לחפש את נקודת הטוב, לא תוכל שום שנאת הבריות לשלוט בהם, כי בכל מקום הם מוצאים את נקודת הטוב... והיא בזוהר גודלה מחפה היא על כל הכיעור שברע".

הרב יעקב אריאל שליט"א, מתוך הספר: "מאהלי תורה – לתורה ולמועדים"