"חולה שהוא צריך לאכול אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן" [שו"ע,תקנ"ד,ו] 

בשל חומרתו המיוחדת של תשעה באב בהיותו יום החורבן, לא פטרו כל חולה מהתענית, רק אם הוא צריך לאכול. האבחון של "צריך", נעשית ע"י החולה עצמו או ע"י הרופא, ודי באחד מהם. ויש להיזהר שלא להקל ראש בחוות הדעת הרפואית גם אם היא ניתנת ע"י מי שאינו צם בעצמו. אמנם הרוצה יוכל להיוועץ גם ברופא ירא שמים, אולם אין הכרח לעשות זאת בדרך כלל. בזמננו שכיח מצב של אנשים שאינם חולים כעת, אך הם נוטלים תרופות למניעת התפרצות של מחלה ובשל כך הם מנועים מלצום למרות שאינם מרגישים כל חולשה או בעיה, ובל יקלו ראש.

נשים הרות אינן נחשבות חולות ועקרונית הן חייבות בצום. אולם במקרים רבים יש להן מעמד של חולות, כגון: חולשה יתרה, בחילות והקאות, המוגלובין נמוך, מיעוט מי שפיר, היפרדות שליה, הריון תאומים משבוע 16, וכן בכל "הריון בסיכון" יש להקשיב לחוו"ד הרפואית. 

אלה הפטורים מהצום, לדעת רוב הפוסקים אינם צריכים להגביל את תזונתם כמותית "לשיעורין" כמקובל ביום הכיפורים, כי "הקל הקל תחילה" אינו רלוונטי בתשעה באב, שהרי עצם האיסור הבסיסי אינו מדאורייתא. אך יש הסוברים שיש לנקוט "שיעורין" גם בת"ב כי בכל אופן העושה כך נשאר בגדר "מעונה". ונראה שהחולה בפועל בוודאי לא יחמיר, כי גזרת התענית לא חלה עליו מלכתחילה. עם זאת, בכדי להיות שותפים בצער הצבור, לא ירבו באכילה [אבני נזר,תק"מ] וכן יאכלו מאכלים פשוטים. 
הפטור מהצום לא יאמר עננו ולא יעלה לתורה, אך נראה שאינו מנוע מלקרוא איכה בליל החורבן