'לולב הגזול והיבש, פסול' (משנה סוכה ג,א). 'יבש. הדר בעינן, וליכא' (סוכה כט,ב). 'יבש - דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב (שמות טו) "ואנוהו”' (רש"י במשנה שבגמ'). 'לולב יבש פסול. ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג, דכתיב ביה "הדר", ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב (שמות טו) "זה א'לי ואנוהו" דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי' וכו' (תוס' ד"ה 'לולב'). לכאורה דברי תוס' הם קושיא חמורה על רש"י? אלא שי"ל שרש"י למד שמה שנאמר לקראת סוף הסוגיא: 'תיובתא דרבא, תיובתא' (סוכה לא,ב) זה לא רק על הפרטים שבהיקש שאמר רבא: 'אמר רבא: מחלוקת בלולב, דרבנן סברי, מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי הדר אף לולב בעי הדר. ור' יהודה סבר, לא מקשינן לולב לאתרוג, אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן' (שם לא,א) שזה הוכח שלא כשיטתו, כיון שנאמר במפורש שר"י מתיר גם באתרוג ישן (שלא צריך הדר), אבל לכאורה נשאר ההיקש, ולכן דין "הדר" חל בשניהם אותו דבר, ולכן חכמים פוסלים ור"י מכשיר. אלא לרש"י י"ל שמה שנאמר תיובתא לרבא זה על הכל, שכל עניין ההיקש לא חל, ולכן נשאר רק מצד דין "ואנוהו" כמו שמביא במשנה. או אולי צריך את שני הטעמים, גם "ואנוהו" וגם "הדר", כיון שרק מדין הדר אפשר שזה רק לכתחילה ולא מעכב, לכן צריך את דין "ואנוהו" שתמיד יש עניין של הדר, ממילא למה נאמר באתרוג שוב "הדר"? סימן שבא לעכב, וזהו שמביא רש"י שפסול כיון שיש דין "ואנוהו" שכאן בלולב זה עושה לעיכוב, כיון שיש גם היקש לאתרוג. בירושלמי מובאת סיבה אחרת: 'יבש פסול. רבי אבין בשם רבי יודה בר פזי: היבש פסול, על שם (תהלים, קטו) "לא המתים יהללויה"' (יר' סוכה ג,א). שבדבר שהוא כמת אין להלל את ה' (כמו שמתים לא מהללים את ה'), ויבש הוא כמת. נראה שזה אותו עקרון כמו בבבלי, שכיון שהוא יבש הוא ממש אינו הדר, אלא הוא כמת שאין בו חשיבות, ולכן אינו יכול להלל את ה'. אולי זה רמוז ב"ואנוהו": “עזי וזמרת י'ה ויהי לי לישועה זה א'לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו" (שמות טו,ב), שכיון שה' הושיע אותי (“ויהי לי לישועה”), וממילא אני בחיים ויכול לשיר הללויה לה', שבזה ארוממנהו, אז גם "ואנוהו", גם במצוות אעשה אותם בהדר כהילול לה'. לכאורה מה המיוחד בארבעת המינים שבלולב, שלכן דווקא בהם יש עניין של "הדר" ו"ואנוהו" במיוחד, שהוא גורם לעכב את המצוה? נראה שבארבעת המינים אנו פועלים להוכיח את נצחוננו על הגוים ושלכן אנו קשורים לחיים: ' … אם שמחה למה חגיגה, ואם חגיגה למה שמחה? א"ר אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח. אלא מאן דנסב באיין בידיה, אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה, ולית אנן ידעין מאן נצח. אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"' (ויק"ר ל,ב). ממילא כיון שבהם אנו מוכיחים את נצחוננו לחיים, יש להדגיש במיוחד את עניין החיים בארבעת המינים, ולכן היבש פסול. לכן יש בזה קשר להדר, שבזה מראים את קשרנו לקב"ה בשלמות – "ואנוהו", שלכן אנו זוכים לצאת זכאים בדין – לחיים. אולי לכן יש ארבעה מינים, כנגד: 'ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני, דכתיב "כי מתו כל האנשים". מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת". וסומא, דכתיב (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם". ומי שאין לו בנים, דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"' (נדרים סד,ב). שכנגדם יש את ארבעת המינים הקשורים לחיים (כמו שהבאנו קודם שמוכיחים שניצחנו ונגזר לנו חיים): 'רבי מני פתח (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב. השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב' וכו' (ויק"ר יב,יד). 'שכל מקום שהזכרת השם מצויה, שם עניות מצויה' (נדרים ז,ב) ['הזכרת השם – שמוציא שם שמים לבטלה'. רש"י]. ממילא העניות באה על הוצאת שם שמים לבטלה, שזה מראה על עמידה כביכול מזלזלת מול הקב"ה, שמזלזל בשם ה', לכן זהו כעין עמוד השדרה, שמעמיד את האדם, והלולב כנגדו. (כמו"כ העניות באה על שלא נותן לעני , שאז ה' מגלגל עליו חזרה ומפילו לעניות [שמו"ר לא,יד], ולכן גם זה רמוז בשדרה שמעמידה את האדם, כרמז לעמידתו כעשיר או נפילתו כעני). הצרעת באה על לשוה"ר: 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב), ממילא כנגדו הערבה שקשורה לפה. הסומא לא רואה בעיניו, וזהו ההדס הדומה לעין. בלי בנים יש לו כאב לב (וכן אדם אוהב את ילדיו מאוד, שהם אהובים עליו בכל ליבו), וזהו האתרוג שהוא כמו לב. לכן ארבעת המינים מרמזים על חיים, והם ההיפך מאותם שחשובים כמתים.