“ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת" (דברים ח,ט). "עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל" (משלי ח,כו). 'רבי שמעון בן יוחי אומר: "תבל" זו א"י, שנאמר "משחקת בתבל ארצו". למה נקרא תבל שמה? שהיא מתובלת בכל. שכל הארצות, יש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו. אבל א"י אינה חסירה כלום, שנאמר (דברים ח) "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה”. ד"א: "ארץ" - אלו שאר ארצות, "וחוצות" - אלו מדברות, "תבל" - זו א"י. ולמה נקרא שמה תבל? - ע"ש תבלין שבתוכה. איזהו תבלין שבתוכה? זו תורה, שנאמר (איכה ב) "בגוים אין תורה", מכאן שהתורה בא"י' (ספרי "עקב" לז). חז"ל למדו בפס' במשלי שתבל זהו א"י, שיש בה מצד אחד שפע גשמי (מתובלת בכל) ומצד שני שפע רוחני (תורה). אולם נראה יותר מזה, שבאו לחבר בין שני הדברים, שהמציאות מראה שיש בא"י קשר לכל העולם, שלכן יש בה כעין מה שיש בכל העולם, לכן גם התורה שמקומה כאן בארץ, מתקשרת לכל העולם לתקנו מכאן – מא"י. שלכן: 'כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה' (חגיגה ה,ב) שזה דבר תמידי, תמיד בחו"ל יש ביטול תורה, כיון שהתורה בשלמות מעלתה היא דווקא כאן בא"י, לכן בגלות זהו ביטול תורה, אין קיום תורה במעלתה השלמה (שזהו כמו שהובא בספרי: 'איזהו תבלין שבתוכה? זו תורה, שנאמר (איכה ב) "בגוים אין תורה", מכאן שהתורה בא"י'). שרק כאן זהו העיקר של התורה, שלא כבחו"ל שהיא רק כציונים כדי שלא יהיו חדשים כשיחזרו (ספרי "עקב" מג) [אף נראה שיש השפעה ללימוד תורה בישרותה ואמיתותה, שכאן בא"י בשל החיבור השלם לתורה אז גם הלימוד הוא שלם וישר יותר]. זהו שקודם מובא בספרי: 'וכן אתה מוצא בדרכי המקום, שכל מי שהוא חביב הוא קודם את חבירו. תורה לפי שהיא חביבה מכל – נבראת קודם לכל, שנאמר: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי ח כב). ואומר "מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ", זה בית המקדש, לפי שהיה חביב מכל - נברא לפני כל, שנאמר (ירמיה יז) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". א"י, שהיתה חביבה מכל, נבראת קודם לכל, שנאמר (משלי ח) "עד לא עשה ארץ וחוצות". "ארץ" - אלו שאר ארצות. "וחוצות" אלו מדברות. ו"ראש עפרות תבל" - זו ארץ ישראל'. שא"י נבראה קודם לכל, שהיא השורש לכל שאחריה. שבכך מתקנת הכל (שממשיך ממנה), ולכן גם מופיעים קודם התורה והמקדש, לומר שבתורה מתקנים את הכל כדי להפוך את העולם כולו לקדוש (להפוך את כל העולם להיות בית לה'). זהו שדרשו תבל (במשלי) על המציאות בא"י, כאשר מודגש בפס' (בדברים) "לחם", שנראה שרומז לגידולי א"י, שבפירות א"י יש קדושה של השכינה (ב"ח טור או"ח רח), ובפרט הלחם שהוא מחיטה שלדעה ר"י הוא עץ הדעת (ברכות מ,א) כך שמרמז על תיקון כל העולם מקלקול חטא עץ הדעת (וגם לדעות התנאים האחרים שחלקו מה היה עץ הדעת, הלחם מרמז על חיזוק הדעת, כך שמרמז על תיקון הדעת לה'). שזהו התורה שמתקנת, שהיא ההיפך מפרי עץ הדעת, שהתורה היא עץ החיים: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח). לכן "תבל" זהו א"י שבה יש תיקון של כל העולם, שמכאן עוברת הקדושה לכל העולם כולו. נראה שזה גם מרומז בגמ' שלומדת מהפס' כאן: 'ואמר רב אשי: כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, שנא' (ירמיהו כג, כט) "וכפטיש יפוצץ סלע". א"ל רבי אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה: דכתיב (דברים ח,ט) "ארץ אשר אבניה ברזל", אל תקרי אבניה אלא בוניה' (תענית ד,א). הרי שרמוז על הת"ח שהם בוני העולם, וזה נאמר בפס' שעל א"י, שמכאן בונים ומתקנים את כל העולם בשלמות, שכאן זהו מקור התורה, ולכן הפס' השני שממנו למדו הוא “וכפטיש יפוצץ סלע”, שמדבר על התורה: "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע“. כיון שבעצם הת"ח קשה כברזל בשל התורה שבו, כמו שמובא בגמ' קודם: 'ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'”' (תענית ד,א). לכן הקשיות של הת"ח הוא מהתורה, ולכן נלמד מפס' שמדבר על התורה, ואותו דבר הפס' השני שממנו למדו שמדבר על א"י, גם הוא קשורה לתורה, כיון שכאן זהו מקור החיבור לשפע התורה האמיתי הראוי. לכן כאן בארץ מקדשים את כל העולם, ולכן הפס' הבא הוא: “ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח,י), שמגלים את ה' בעולם ע"י הברכה, וזה קשור לארץ. נראה שזהו דברי המדרש: '"כי תבואו אל הארץ", זה שאמר הכתוב: "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי" (קהל' ב ה). וכי כל בני אדם היכן נוטעין כל מה שמבקשין? כל מה שיטע אדם, בארץ הוא נוטע, בין פלפלין בין כל דבר, אם יטע אדם הן עושין, שאין אדם יודע מקום כל נטיעה ונטיעה היכן הוא נוטע. אבל שלמה שהיה חכם, נטע כל מיני אילנות, שנאמר: "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי”. מהו עץ כל פרי? אוכל. אמר רבי ינאי: אפילו פלפלין נטע שלמה בארץ. וכיצד היה נוטען? אלא שלמה חכם היה והיה יודע עיקר משתיתו של עולם. למה? "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" ( תה' נ ב), מציון נשתכלל כל העולם כולו. כדתנינן: למה נקראת שמה אבן שתיה? שממנה הושתת העולם. והיה שלמה יודע איזה הוא הגיד שהוא הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין ומיד היו עושין פירות. שכן הוא אומר: "נטעתי בהם עץ כל פרי”. דבר אחר: נטעתי בהם עץ כל פרי. כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר: "יושבי על טבור הארץ" (יחז' לח יב). וממנה משתיתו של עולם יוצא, שנאמר: "מזמור לאסף, א'ל אלקים ה', דבר ויקרא ארץ, ממזרח שמש עד מבואו" (תה' נ א). מנין? "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" (שם שם ב). ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתייה לפני הארון, שממנה נשתת העולם. ושלמה שהיה חכם, עמד על השורשין היוצאין ממנה לכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות ועשה פירות. לפיכך הוא אומר: "עשיתי לי גנות ופרדסים”' (תנחומא "קדושים" סימן י). נראה שמעבר להדגמה של חכמת שלמה (ומעלת א"י) שידע את שורשי העולם מהארץ, יש בזה עומק שבא לומר ששלמה שתל ע"פ הקשר לכל העולם, כמבטא את התיקון לכל העולם, שלכן מדגישים את עניין האמצעיות שבעולם שמתמקדת עד מקום הארון, שהוא הקשר לה' (שזה הכוונה בגיד שיוצא לכל מקום בעולם, שודאי אין זה דבר גשמי אלא גיד רוחני). שזהו עניין הנטיעה, קשר לתיקון העולם: 'ר' יוחנן ב"ר סימון פתח: (דברים יג): "אחרי ה' אלקיכם תלכו”. וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא, אותו שכתוב בו (תהלים עז): "בים דרכך ושבילך במים רבים”, ואתה אומר: "אחרי ה' תלכו”?! "ובו תדבקון" וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו (דברים ד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה" וכתיב (דניאל ז): "כורסיה שביבין דינור”, וכתיב (שם): "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי" ואתה אומר: "ובו תדבקון”?! אלא, מתחלת ברייתו של עולם, לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב (בראשית ב): "ויטע ה' אלקים גן בעדן”, אף אתם, כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב: "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג). הרי שנטיעה בא"י זה דבקות בה', לכן שלמה בנטיעתו בא לדבק את כל העולם כולו לה', לחברו לארון שבאמצעיתו של העולם. זהו שהדימוי לה' הוא בנטיעה שנאמר על גן בעדן, כך שכרומז שבנטיעה בא"י מתחברים לקדש את כל העולם לה', להפוך את כל העולם להיות מקודש לה' כעין גן עדן, כעין לפני שהאדם חטא. דבר זה נעשה ע"י שבא"י יש דבקות של העולם הגשמי עם תורה, לכן מכאן מקדשים את כל העולם הגשמי להיות קדוש, לכן גם דורשים חז"ל על הנטיעה: '"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”, הדא הוא דכתיב (משלי ג): "עץ חיים היא למחזיקים בה”' (שם, א). שלמדו על חיבור לתורה בעניין הנטיעות בארץ, כיון שזהו מעלת הנטיעות בארץ, קשר לתורה שמתקנת את כל העולם הגשמי, להיות כלפני החטא. אולי זהו גם ברמז: 'דרש רבי יהודה בן פזי: מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים' (שם,ב). שמעבר לפשט, נראה שבא לרמז על תיקון לחטא אדם הראשון (שאחרת מה בא לומר בזה?), וכיון שתחילת פרשת ערלה מתחילה בעניין מצוות הנטיעה (כמו שמיד ממשיך במדרש שיש מצוה לנטוע), נראה שמרמז שגם בנטיעה בא"י מתקנים את חטא אדם הראשון. ודבר זה קשור לבנ"י בא"י, שאנו מקדשי העולם מכאן (וכמה שיש יותר יהודים בארץ יש יותר חיבור לתורה השלמה, היפך מהמצב של הגלות, שכשהיהודים בחו"ל זהו 'ביטול תורה'). לכן נאמר על הנטיעה אצל שלמה, שהוא היה מלך ישראל, כשלבנ"י היה טוב בארץ, ושלטו בכל חלקי א"י, שכך זה מביא את הקדושה הגדולה לתיקון כל העולם. לכן א"י נקראת תבל, שזה גם משמע על כל העולם (שתבל זהו גם השם של כלל העולם), כיון שא"י היא שורש העולם, ומשפיעה לכל העולם, ולכן יש בה מעין כל העולם (בגשמי) ומתקנת את כל העולם (ברוחני [תורה]), ולכן היא בעצם תבל של כל העולם, היא כמו תבלין שנותן טעם לכל המאכל, כך א"י משפיעה קדושה ותיקון לכל העולם.