"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת" וגו' (בראשית ג, ו-ז). 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון. רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). 'שהוא הביא יללה - וזה הביא מיתה; שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא - וזה נקרא עץ הדעת' (רש"י). כל אחד מהחכמים הביא את דעתו מה היה עץ הדעת ע"פ העניין המתבטא בו (לר”מ זה העונש של מיתה [שזה מצד ה'], לר”נ זה התיקון של הבגד [שזה מצד האדם], ולר”י זה הגילוי של הדעת [שזה מצד המציאות שנעשתה]). אולם נראה שיש בזה עומק יותר גדול, שאמנם הביאו הסבר ע"פ פשט, אבל יש בו עומק גדול. שהנה לכאורה עץ הדעת גרם לאדם שיתווסף לו דעת, וזה קשה, שהרי עיקר האדם הוא השכל? וכבר עמדו על זה הרמב"ם ועוד ראשונים (ראה 'מעשי אבות'-'חטא עץ הדעת', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) שאין הכוונה שהתחדש בו השכל, אלא שקודם היה תופס ע"פ תפיסת אמת ושקר – מושגים אובייקטיבים של 'מושכלות', ואילו לאחר החטא האדם גם תופס במושגים של טוב ורע – מושגים סובייקטיבים של 'מפורסמות'. לפי זה נראה שזהו מה שהדגישו כל אחד מהתנאים. ר"י מדבר על השכל (שתינוק מתחיל לקרוא, שזה מראה על שכלו) שעץ הדעת פגם בשכל הישר של אמת ושקר, שבזה היה חטא עץ הדעת, פגיעה במושכלות. לעומתו ר"מ בא ומדגיש את היין שהוא מעוות את השכל והתפיסה של האדם (שכך מגיע בסוף לידי יללה), שכך היה העיוות של השכל אצל אדם הראשון, שעבר מתפיסה ישרה של אמת ושקר, לתפיסה גם של טוב ורע, שבעקבות חטא עץ הדעת כבר אין לו את השכל הישר שהיה קודם (כמו שיכור שדעתו מתעוותת). ר"נ בא ומדגיש מהו ה'מפורסמות', שבא להדגיש מה קרה לאדם הראשון בעקבות האכילה מהעץ, וזהו שתפרו מעלה התאנה, שבזה נראה מעשיו בשל המפורסמות, מה שקודם ב'מושכלות' לא היה צריך, שלא היתה לו בעיה בראיית הערוה כשהיה בתפיסה המוחלטת של המושכלות. נראה ששלושת חלקים אלו רמוזים בפס', שלכן כל אחד נקט נקודה בעניין השלם של הפגיעה מעץ הדעת. שלכן בפס' נאמר: “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל". "טוב העץ למאכל" – כר"מ, שעכשיו באה להמשך מהמושכלות למפורסמות, שרוצה לאכול להתחבר לעניין 'טוב' ולא רק 'אמת'. “תאוה הוא לעינים" – כר"נ, שהעינים קובעות, המפורסמות קובעות. “ונחמד העץ להשכיל"- כר"י, שבאה להחליף את המושכלות שיש לה. כך היה הכיוון לפני האכילה, וכך נגרם מהאכילה: “ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה". “ותפקחנה עיני שניהם" – זהו כר"מ, שעיניהם עכשיו נפקחים, שעוברים מראיה אחת לאחרת. “וידעו כי עירמם הם" – כר"י, שעכשיו הידיעה שלהם כבר לא מהמושכלות. “ויתפרו עלה תאנה" – כר"נ, שעכשיו פועלים ע"פ המפורסמות. בפס' מודגש כמו שלושת הדעות שבחז"ל שזה בעצם הפירוט של העברה של הדעת מאמת ושקר, לטוב ורע בעקבות חטא עץ הדעת. חז"ל הביאו שלוש דוגמאות לעץ הדעת, כאשר שלושתם הם משבעת המינים שהשתבחה בהם א"י (והם ההתחלה: “ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה" וכו' [דברים ח,ח] כמו שאדם הראשון היה בתחילת העולם [חיטה ושעורה זה דגן, כך ששניהם כלולים בדברי ר”י]) לומר שכמו שעץ הדעת היה רע בשל שה' אמר שלא לאכול ממנו (ראה ב'מעשי אבות') כך גם פירות א"י הם קדושים ומתקנים בעולם – ע"פ קביעת ה', כהיפך עץ הדעת. לכן נראה שבגמ' מחלוקת התנאים מהו עץ הדעת מופיעה בהקשר לברכה, שזהו קידוש העולם, וכן מופיע לאחר עניין של ביכורים והקשר לארץ ממנה גודל הפרי, שכך מרמז על פירות א"י שגודלים מא"י הקדושה, וקשורים לקידוש העולם (כביכורים במקדש) כרצון ה', שזהו היפך מעץ הדעת. א"י קשורה לחיבור לגן עדן: 'א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא' (כתובות קיא,א), היפך מעץ הדעת שבגללו גורש האדם מגן עדן. נראה שבא"י מתחברים לקדושה, לשכינה שבארץ, שכך: "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב) שזה היפך מעץ הדעת שהוא "תאוה לעינים", שבא"י מתחברים ל"עיני ה'”, ראיה של קדושה. בא"י יש חיבור לקדושה, שכאן התורה מתגלת בשלמותה (ספרי "עקב" מג), לכן כאן בארץ "תורת אמת" (מלאכי ב,ו) מתגלה בנו בשלמות, להיות מתוקנים וקדושים בהליכה ישרה כרצון ה', ע”פ המתגלה בתורה, להיות דבוקים ב"אמת" – במושכלות, ולא להגרר אחר המפורסמות. כך גם נראה שזה רמוז ב"אמת מארץ תצמח" (תהלים פה,יב), שהקשר לאמת (למושכלות), קשור לארץ ישראל (עליה נאמר "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה"), וכך מתקנים את כל העולם לה', עד שיש עניין של תצמח הרומז למשיח: “הנה ימים באים נאם ה' והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ" (ירמיהו כג,ה) ['"והקימותי לדוד" - אקים לדוד מזרעו צמח צדיק, זהו מלך המשיח'. מצודות], שאז העולם כולו יהיה מתוקן כמו לפני החטא. (אולי זה גם רמוז בכך שהפס' שאח"כ בתהלים הוא: “גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה" [יג], שיש רמז שהטוב יהיה ע"פ ה' [ולא כמפורסמות שהטוב הוא ע"פ ראייתנו, אלא הטוב יהיה בחיבור לאמת שבמושכלות, שזה הטוב בעיני ה'], וזה קשור לארצנו – לא"י, ויש לזה קשר ליבולה, כרומז לפירות א"י, שכנגד עץ הדעת).