"ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו" (במדבר כט,לה). '"תהיה לכם" מהו תהיה לכם? אמר להם: המועדים נאים לכם' (במדבר רבה כא,כה). מובא בחסידות בשם היהודי הקדוש שהסביר שכוונת המדרש היא שהמילה "תהיה" מיותרת, שהיה יכול להאמר "וביום השמיני עצרת לכם". לכן דרשו "תהיה" שבשמ"ע בא משהו לעולם, וזהו הזמנים הטובים לישראל באים לנו בשמ"ע. וזהו 'המועדים נאים לכם', פרוש הזמנים (=מועדים) הטובים (=נאים) שבאים לכם. אמנם פרושו קצת בעייתי בשל שבגרסת התנחומא מובא: '"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" מהו "לכם”? אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: השמחה נאה לכם, המועדים נאים לכם, יום טוב נאה לכם. לכך נאמר: "עצרת תהיה לכם”' (תנחומא "פנחס" סימן יז). ממילא מוכח שהלימוד הוא מ"לכם" ולא מ"תהיה". אלא שאפשר לומר שהכוונה בתנחומא ב"לכם" זה מה יבוא לכם, שזהו השמחה והזמנים והיו"ט הטובים לכם. שכל אלו קשורים לשמ"ע בהשפעתו על מה שיבוא, וממילא כעין שהתנחומא משלים את המדרש רבה, שהמ"ר מלמד מהו "תהיה", וזהו הזמנים הטובים, ובא המ"ר ומוסיף שה"לכם" שמחובר אליו בא לרבות כל דברי השמחות שקשורים לכם, שזהו גם שמחה ויו"ט שמעבר לזמנים הטובים שבאים (שאפשר לשמוח על משהו נקודתי גם כשלא כל אותו הזמן יש טוב. וכן יו"ט הוא קבוע, שלא כמו זמן טוב שמגיע מעצמו על פני השנה בסתם כך, כשלא מוגדר כיום טוב ע"פ התורה בתאריך מסויים) יוצא שכעין נאמר שבשמ"ע נקבע ונמשך ממנו כל השמחות שהיהודי ישמח במשך השנה. שזה אומר בסתם שמחה שפורצת בו, בזמן טוב שמגיע אליו, וביו"ט שצריך לעורר את שמחה ע"פ מה שהתורה צוותה כזמן שמחתנו. אלא שצריך להבין מה המיוחד בשמ"ע שלכן דווקא בו באים הזמנים הטובים לנו? נראה שבפס' נאמר "עצרת תהיה לכם", כך שנראה שזה מטעם עניין עצרת, שגם שבועות נקרא אצל חז"ל 'עצרת' כיון שעצרת פרושו: '"עצרת היא" כי שם נעצר הכל' (רמב”ן ויקרא כג,לו), לכן למדו שעצרת דומה לשבועות, ובשבועות קיבלנו את התורה, ועל התורה נאמר: '… ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (אבות ו,ג). וכן: 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' (ברכות ה,א). ממילא בשבועות קיבלנו מתנה טובה שזוהי התורה, וממילא גם בשמ”ע בדומה לה אנו מקבלים מתנה טובה, ומהי? זהו הזמנים הטובים שלנו. שכמו ששבועות הוא עצרת של פסח, שבפסח יצאנו ממצרים, ובשבועות בא ההשלמה של התורה הטובה עלינו. כך גם בסוכות מסמלים בסוכה את העולם בקודש, ואז בא שמ”ע ומחיל על כל המציאות של העולם את הקודש שקשור בטוב, וכך באים זמנים טובים לעולם. בפשטות נראה שדרשו חז”ל: 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך' (סוכה נה,ב). 'שאהנה ממך - אין לי הנייה וקורת רוח בשל אלו אלא בשלך' (רש"י). יוצא שבשמ"ע בא לידי ביטוי אהבתו הגדולה של ה' לנו. ממילא כמו שאדם נותן מתנות לאוהבו כדי להיטיב עמו, ובפרט אחרי שאוהבו עשה לו הנאה, הוא מהנה אותו חזרה, כך גם בשמ"ע ה' נותן לנו מתנות מאהבתו אותנו, שזהו הזמנים הטובים, כנגד שבזה הזמן כעין אנו מהנים את ה'. עוד נראה שאנו מקריבים לאומות: 'שבעים פרים - ... לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם לפי שנידונין בחג על המים' (רש"י. סוכה שם). ממילא אם קרבנות החג לאומות הם כדי שינתן להם טוב (גשם), אז בשמ"ע שזה כנגדנו (כדומה לשבעים פרים לאומות, אבל לנו) ניתן לנו טוב, ומהו הטוב? זהו הזמנים הטובים. כיון שעל הגשם כבר נפסק בסוכות, ולכן מה שניתן שקשור לזה זהו טובות, כיון שעם הגשם באים טובות: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך" (דברים כח,יב) יוצא שהגשם קשור באוצר "הטוב" (ולכן באה איתו ברכה [ראה תענית ח,ב]), ולכן מה שאנו מקבלים בשמ"ע שקשור לעניין הגשם זהו שפע של "טוב", שמזה הזמנים הטובים (שזהו שפע טוב באותו זמן). אולי גם שמובא במדרש: 'אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, עליך ליתן לנו את המועדים, ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי. נכבדת נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבים לפניך, שנאמר "ובראשי חדשיכם". בפסח הקרבנו לך, ראש השנה הקרבנו לך, יוה"כ הקרבנו לך, וכן בחג. אפילו מועד אחד לא בטלנו. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך, "יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ". אמר להם הקב"ה: חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר "ביום השמיני עצרת"' (במדבר רבה כא,כג). ממילא נראה שאגב הגעת שמ"ע כעניין של הוספת מועדות לשמחה, בא גם שפע של זמנים טובים לשמחה. אולי גם הפתקים (מיוה"כ) נמסרים בהו"ר והביצוע מתחיל בשמ"ע, ולכן כשיש אז חג שאנו מקושרים בו לשמחה של יום טוב, אז כעין מקשרים שמחה וזמן טוב לביצוע של הפתקים (של הגזר דין), וכך מתרבה בביצוע זמנים טובים ושמחה, אולי זהו "תהיה לכם" שיש התהוות שהיא בשבילכם, שזהו התהוות של שמחה וזמנים טובים בשבילנו (ולכן למדו מ"תהיה לכם”, שמדגישים במדרשים מ"תהיה" ו"לכם”). אולי על דרך הפשט אפשר שכוונת המדרש לומר מהו "תהיה לכם", כאילו שזה ממכם, והרי זה מה', ואסור להוסיף חגים שלא ע"פ ה'? לכן בתנחומא מודגש שהקושיא היא מ"לכם". על זה מסביר המדרש שהכוונה שהמועדים ('המועדים' זה חוה"מ, ו'יו"ט' זה החג [ובמ"ר הכליל את שניהם יחד ב'מועדים'] ו'השמחה' שבהם [במ"ר לא הביא שמחה כי זה כלול במה שאמר מועדים שבהם שמחים]) ראוים על ידנו, שאנו מקריבים לה' כראוי (ובימנו שומרים כראוי על מצוות היו"ט), שלכן: 'אמר להם הקב"ה: ... אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר "ביום השמיני עצרת"' (שם). וזהו שנאמר כאן שהעצרת תהיה "לכם", שזה כעין בזכותכם. לכן מיד אחרי 'המועדים נאים לכם' מובא 'שאל עובד כוכבים אחד את ר"ע. אמר ליה: למה אתם עושים מועדות, לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא (ישעיה א, יד): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי"? אמר לו ר"ע: אלו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי היית אומר, לא אמר אלא חדשיכם ומועדיכם, בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם, שנאמר (מ"א יב לב-לג): "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחדש אשר בדא מלבו ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר". אבל המועדות האלו אינן בטלים לעולם, ולא החדשים. למה? שהן להקדוש ברוך הוא, שנאמר (ויקרא כג, לז): "אלה מועדי ה'", וכן (שם, ב) "אלה הם מועדי", וכן (שם, מד) "וידבר משה את מועדי ה'", ולכך אין עתידים ליבטל. ועליהם נאמר (תהלים קיא, ח): "סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר"'. רואים שהדיוק הוא בין "מועדי", שזה מועדים של ה' ולכן חיובי, לבין "מועדיכם" שזה המועדים שלנו – שאתם קבעתם, ולכן שלילי. לכן הקשה המדרש קודם מ"לכם" שזה כעין "מועדיכם", ועל זה ענה שזה עדיין הכוונה מועד של ה', אלא שה' קבע בזכותנו, בשל שמוכח שהמועדים נאים לנו.