"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" וגו' (ויקרא כג,מ). “כפת תמרים" - כפת בגימטריה500, כנגד מהארץ עד הרקיע, וכן כל רקיע וכן ביניהם ('מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע'. חגיגה יג,א) שאנו מעלים (כתמר שהוא גבוה, וכן מלשון תמיר) מעלה מעלה את העולם לקדושה. תמרים בגימטריה תריג-עז, שהמצוות הם העוז שלנו - הכוח שלנו ליתקדש. וכך לולב – לו לב, שמכוונים את הלב להיות רק לה': 'ר' לוי אומר: כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים' (סוכה מה,ב), ומזה ממשיך השפעה גם לכל העולם שיהיו לב אחד לה'. “פרי עץ הדר" – פרי בגימטריה 290, כנגד 240 ו-50, ש240 בגימטריה זה עמלק שהוא מקור הרשעה בעולם, ולעומתם אנו קדושים שזה מתבטא בחמישים שערי קדושה. לכן עמלק נלחם בנו ישר ביציאתנו ממצרים, שאז עלינו מחמישים שערי הטומאה לקדושה, ולכן הוא בא להפריע שלא נעלה אלא נשאר בטומאה כמותו. (וכמו שהדר זהו 'הדר באילנו משנה לשנה' [רש"י בפס'] כך רומז לכוח עמלק שמשפיע שהגוים ילחמו בנו בכל הדורות תמיד [מה שלא העיזו ביציאתנו ממצרים עד שעמלק נילחם בנו ('שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים'. רש”י דברים כה,יח)] ובכ"ז אנו נשארים בעולם ולא נכחדים במשך השנים, מכוח הקדושה). עץ בגימטריה 160 שזה כנגד גילו של אברהם (שהוא התחלת בנ"י) כשנולדו יעקב ועשו, שיעקב לקח את הקדושה ועשו את הטומאה (שרבו כבר מהבטן, ויעקב הוא אחרון האבות וממנו יצאו בנ”י), ולכן יעקב מסמל את בנ"י, והמלחמה בעשו ועמלק. הדר בגימטריה 209 כנגד המלחמה בעמלק שהיא לאחר כיבוש הארץ: “והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה,יט), ובכיבוש הארץ נלחמנו ב-31 מלכים, ולכן 209+31= 240 שזה גימטריה של עמלק. וכן 209 ועוד אחד (כנגד המילה הדר) זה 210 כנגד זמן גלות מצרים, שבצאתנו ממצרים עמלק נלחם בנו (וכמו שמצרים הוכו ע”י ה', כך גם בעמלק ה' ערב למחיית עמלק: “...מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים... מלחמה לה' בעמלק מדר דר” [שמות יז,יד-טז] ו"הדר" מסמל שהוא דר באילנו משנה לשנה, כעין "מדר דר” שרומז על זמן שעובר במשך השנים, וכן לשון דר). אתרוג בגימטריה 610 ויחד עם 3 המינים האחרים יוצא 613 כנגד תרי"ג מצוות. (וכן 400 ו-210, כנגד השינוי מארבע מאות שנה למאתים ועשר שנים בגלות מצרים, כרמז שה' דואג לנו, ולכן מפחית מאיתנו את הצרות מהגוים). וכן רומז לדבקותנו בה': “כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך אלקים" (תהלים מב,ב) שאותיות ע' וא' מתחלפות [בדרשות] (וחולם במקום האות ו'), שבנוסף לעניין הכיסופים לה', יש כאן רמז לעניין קול האיל 'על עסק המים', וקול האילה 'כשהיא כורעת לילד והיא צועקת, הקב"ה מרחם עליה' (רש"י בפס') שכך נראה שמרמז האתרוג על קשרנו במים שזהו התורה (שהתורה נמשלה למים [ב”ק פב, א]) ושה' מרחם עלינו ופודנו מצרותנו. "וענף עץ עבת" בגימטריה 838 שזה כנגד תריג המצוות (613) שקיבלנו לאחר גלות מצרים שהייתה כעין 215 שנה (פרקי דר"א מח) ונגאלנו משם ע”י עשרת המכות (10). והדס מרמז לימי אסתר ("הדסה") שאז קיבלנו את התורה מרצון (שבת פח,א) בעקבות הצרות וההצלה בגלות, ולכן דומה לקבלת התורה ביציאה ממצרים, ובפרט שהוא משלים את קבלת התורה שהיתה בסיני (שהיה בה חסרון בשל שנתנה בכפיה. שם). ועוד שהדס מרמז על צדיקים (מגילה יג,א) ששומרים על התורה ומצוותיה, ובפס' של ההדס מרומז על הכאת הגוים (רש"י. זכריה א,ח) כך שמרמז על הכאת הגוים והצלתנו, בזכות צדקותנו. "וערבי נחל" בגימטריה 376 ועוד 2 כנגד המילים ("וערבי נחל”) [יחד 378], זה 365 ועוד 13, שברגע שאדם התחייב במצוות (בגיל 13) כל יום ויום העולם צועק שלא יחטא ('ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה כמניין ימות החמה, ובכל יום ויום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת, צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה, אל תעבור בי את העבירה הזאת, ואל תכריע אותך ואת העולם כלו לכף חובה'. תנחומא "כי תצא" סימן ב). שהערבות כנגד אלו שאין בהם תורה ומצוות (ויק"ר ל,יב), ולכן בהם במיוחד מתבטא צעקת העולם שלא לחטוא. או 13 כנגד עשרת הדברות שבהם מרוכזת התורה, וניתן בחודש השלישי (סיון). או שבגימטריה (בלא מספר המילים, ולכן זה 376) שבאים לכפר על עוונותינו שלא יקטרג השטן, ולכן כנגד שס"ד ימים שהשטן מקטרג (שוח"ט סימן כז) [וכן רמז בגימטריה ל'השטן'] ו12 כנגד בנ"י, שהשטן לא יקטרג עלינו. ולכן מצוות ערבה במקדש בשיאה זה במיוחד בהו"ר (משנה סוכה ד,ה),  בו יש כעין דימוי ליוה"כ (ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א 'הו"ר..'), שאז מדגישים את השתקת השטן שלא יקטרג, כעין יוה"כ שלא מקטרג בו (כדי שיצא דיננו לטובה). ומרומז מתיקותנו התמידית לה': “וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמניות" (מלאכי ג,ד). נראה שבערבה מודגש שקשורה במים ("ערבי נחל") והיא מתייבשת וכומשת הכי מהר, כרמז שגם עמי הארץ שאין בהם תורה ומעשים טובים שמשולים בערבה (ויק"ר ל,יב) חיותם היא מהתורה שנמשלה למים, שבנ"י כולם דבוקים בקדושה וחיים מכוחה (ו'אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון' סנהדרין לז,א). בקרבנות של סוכות מקריבים בכל יום 14 כבשים, נראה כנגד "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד,לא) שכמו שיש הפחתה בהקרבת הפרים, שמסמל את הפחתת כוח הטומאה בעמים, כך נרמז כעין בגילוי בנ"י בדבקותנו בה' ותורתו, שמזה הכוח לקדש את העמים מטומאתם, ולכן נרמז כעין הנעשה למצרים – שמתו הרוצים לפגוע בבנ"י מטומאתם. (וזה היה בים, כרמז שבהקרבת הפרים [שהכבשים כנגד בנ"י כמקבילים לפרים כנגד הגוים] זה כדי לכפר על הגוים שירד עליהם גשם, ולמצרים שיעלה הנילוס – שהוא כעין ים סוף). וכן הקרבת קרבן הפסח הוא ב-י"ד ניסן, כך שרומז י"ד כקרבן שלנו לה', שלא כעמים עובדי האלילים (שזהו קרבן פסח במצרים - להראות שאנו לה'). אולי גם רומז לכוח לעמוד מול הגוים ולהפחית מנזקם לנו, שזה מכוח התורה, ולכן כנגד 14 שנה שיעקב היה אצל שם ועבר לפני ירידתו לחרן (מגילה יז,א) שזה היה כדי להתמלא בתורה, ובכך גם לקבל הצלחה והצלה. לכן כנגד פרי הגוים יש את הכבשים, שמרמזים לתורה אצלנו, שמתקן ומוריד מכוח רשעות הגוים נגדנו. וסך כל הכבשים במשך החג הם 98 (14X7), כנגד כח (28) 70, שבנ"י ירדו שבעים נפש למצרים, שזה כנגד שבעים אומות, שאנו שורש כוח קיום כל העולם, ובתוכו גם הגוים, ובפרט שאנו מתקנים אותם בקשר לקדושה, שלכן ראויים לקיום. וזה בכבשים כרמז לצאן רך, כעין כבשה אחת בין שבעים זאבים (תנחומא "תולדות" סימן ה) שכבש מסמל צאן רך – שהוא צעיר (שכבש זה עד גיל שנה, ולכן משתמשים בכבש לבטא בחוזקה את הפלא שה' מגן עלינו מהגוים החזקים, שלא מצליחים לפגוע בנו, כמו זאבים בכבש רך). לכן הכבשים כעין מרמזים שאנו בין שבעים אומות הרוצות לכלותנו וה' מצילנו מידם, ואנו מפחיתים מכוחם להרע לנו ע”י התורה ומצוותיה, שכך הפרים פוחתים במשך החג. שני אילים כנגד שני לוחות הברית, שבמתן תורה קיבלנו את התורה יחד עם הלוחות, ובהם אנו מקדשים את העולם (כרמז בלוחות שהם אבנים – שרומז לתיקון העולם). וכן שנים כעין יעקב ועשו שהם שני הפכים חזקים (ולכן באיל שהוא לשון קשה [רש”י ויקרא ה,טו]): 'קסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה" אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו' (מגילה ו,א), שמרמז לעלית כוחנו והפחתת כוח הנזק מהגוים. וכן רומז למסירות נפש שלנו לה', שהגוים הורגים בנו, שזה מתבטא בעקידה, ששם היו שנים (אברהם ויצחק). או שאברהם הקריב איל (בראשית כב,יג) ובו היה את האיל ונפשו של יצחק שהועבר לאיל (ויצחק קיבל חדשה) ולכן זה כעין קרבן של שנים באיל, ולכן כנגדו שני אילים. שבזה מבטאים שה' יראה את מסירות הנפש שיש בנו, וימנע את הנזק שמהגוים (שלא נצטרך להוכיח זאת ע”י שנמסור את נפשנו). ואנו משפיעים לגוים קדושה, ולכן שבעים פרים כנגד הגוים ('א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה' [סוכה נה,ב] שכעין זה מול זה, שגם בנו יש עניין של שבעים [בירידה למצרים], ולכן שבעים האומות קשורות בנו, שאנו מקדשים אותם, ובכך מכפרים עליהם) וזה בפרים כנגד הכנסת האורחים של אברהם, שנתן לאורחים בקר (בראשית יח,ז) ואז הודיעו לו על הולדת יצחק, ובהכנסת האורחים שלו היה משפיע לקידוש השם בין הגוים (סוטה י,א-ב). לכן בפרים מרומז על השפעת הקדושה לגוים, ובכך לכפר להם, ושזה קשור לישראל (שכנגדם, ולכן מתבטא בהולדת יצחק). וכן נראה שלדעה שאברהם היה בן שבעים שנה כשנאמר לו ברית בין הבתרים (סדר עולם, א), אז כשבאים לכפר על הגוים מרמזים על הברית שלנו עם ה', והקשר לגוים שפוגעים בנו, כדי למנוע מהם פגיעה בנו, ובכך לכפר להם שיזכו לקבל גשם. ובברית בין הבתרים נאמר על ירושת הארץ, ולכן זה קשור לחג סוכות שהוא חג הקשור לא"י (ראה ב'לזמן הזה' תשרי 'סוכות וא"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) [וכן רק בא”י יש הגנה לבנ”י, היפך מהגלות שהיא פוגעת בבנ”י].