בס"ד

באחת הדרשות שאל הרב צבי מאיר ברוך בוחבוט, רבה של טבריה, מה מיוחד במצות סוכה עליה נאמר שאם יורדים גשמים סימן הוא שהקב"ה אינו חפץ במצוה של האדם ביחס לשאר המצוות עליהן לא נאמר כך, שהרי ידוע: "רצה לעשות מצוה, נאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"?

וחשבתי לומר על כך בעה"י שסוכות הרי זה חג שמסמל את החתונה בין הקב"ה שמסמל את החתן לעם ישראל שמסמלים את הכלה, וכמו בכל שידוך החיבור מתבצע רק אם החתן והכלה חפצים זה בזו ואז נוצר החיבור והשידוך ביניהם, ולכן צריך שהכלה תמצא חן בעיני החתן כדי שירצה להיכנס איתה לחופה שהסוכה מסמלת, שמעשיה והליכותיה יהיו יפים ונאים בעיניו ושהוא ירצה בה ויחפוץ בה.

כך גם ישראל צריכים להיות ראויים להיכנס לסוכה בחג שעבודת ד' בו היא בעיקר מאהבה בשונה מראש השנה ויום הכיפורים לדוגמא שם הדגש הוא יותר על עבודת ד' מתוך יראה, וזאת כדי ששני הרבדים האלה יושרשו היטב עמוק בקרבנו למשך כל ימות השנה.

דוקא הגשם הוא זה שנבחר לתפקיד השליח שמבשר על כך שהמצוה אינה רצויה ל-ד' והרי בין היתר גשם מלשון גשמיות, רמז לכך שבמקום שהאדם ישליט את נשמתו האלוקית על הצד הגשמי שבו הוא הופך את היוצרות ובכך יכול להגיע למקומות השפלים ביותר. בנוסף, המים מסמלים גם את התאוות, ויתכן לומר שאחת הסיבות המרכזיות לצער שיש לאבינו מלכנו היא כתוצאה מהשיעבוד של האדם ליצר הרע ולתאוות אסורות שמרחיקות אותו מ-ד' יתברך ומתורתו הקדושה ובתוך כך מהמהות ומהתכלית האמיתית שלו. אך להבדיל אם אותו גשם יורד בליל שבת שכל ישראל ספונים להם בביתם סימן ברכה הוא להם, כדאיתא בגמרא: "אין מים אלא תורה" (בבא קמא פב.), והרי ידוע שלכל דבר בעולם ובפרט ליהודים יש שני צדדים ואחת המטרות שלנו היא לבחור בצד הטוב, האמת, האור והקדושה שבכל דבר וענין בעה"י.

כמו הסיפור המפורסם על הרב עובדיה יוסף זצוק"ל שמגיל צעיר היה שקוע כל כולו בעבודת ד' והקדיש את עצמו ללימוד התורה הקדושה ומתוך כך סירב לדוגמא להתחתן עם בחורה שבמהלך השידוך אמרה לו שהיא רוצה ללכת לקולנוע ומזה הבין שהדבר יכול לפגוע בחשוב לו מכל - התקדמותו בעבודת ד', ולעומת זאת הוא מצא ברבנית מרגלית איתה התחתן בגיל 23 לאחר ארבע שנות חיפושים מה שלא מצא בהרבה אחרות מבחינת יראת שמים, צניעות, הנהגות ורמה רוחנית ותורנית, וכולם יודעים איזה נשמות קדושות וטהורות שמאירות את כל העולם באור ד', התורה והקדושה הם זכו להביא לעולם עם השותף העיקרי, הקב"ה.

איתא במשנה: "כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי. יָרְדוּ גְּשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָּנוֹת? מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה. מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזֹג כּוֹס לְרַבּוֹ וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו", ונחלקו המפרשים כיצד להבין את המשל, האם הרב שפך את קיתון המים על עבדו או שמא העבד על רבו? במידה ונפרש את המשנה ע"פ האפשרות הראשונה אז הנמשל לפי הרב עובדיה מברטנורא הוא שהקב"ה מוריד גשמים בסוכות מאחר ואינו מקבל את מעשיהם של ישראל ברצון ולכן אינו חפץ במצותם. ונשאלת השאלה כיצד ניתן יהיה להבין את הנמשל אם נעמיד את המשנה ע"פ האפשרות שהעבד הוא זה ששפך את קיתון המים על רבו, והאפשרויות שהמפרשים מעלים הן: ישיבה בסוכה ללא כונה, יציאה מהסוכה, ביטול המצוה והאפשרות שהעבד הבחין בכך שרבו אינו מסביר לו פנים ואז שפך מיד את קיתון המים בפניו לומר איני רוצה לשמשך, וחשבתי להוסיף על כך בעה"י שכשם שהמים במשל הם של הרב ולא זאת בלבד שהעבד מבזבז אותם לריק אלא אף פוגע ומבזה באמצעותם את רבו באותה פעולה, כך גם אם ישראל אינם עושים את רצון קונם ח"ו הם למעשה מבזבזים להבל וריק ומשחיתים את אותם כלים ש-ד' העניק להם ושייכים לו יתברך, ולא זאת בלבד אלא אף משתמשים בהם נגדו בצורה שפוגעת בו ומצערת אותו מאוד במקום ללכת בדרכו ולעשות את רצונו יתברך, וזאת כפיות טובה שאין כדוגמתה, אחד מהדברים השנואים ביותר על הקב"ה, מה שמסביר מדוע בורא עולם עלול שלא לרצות במצות הסוכה שעושים ישראל במצבים מסוימים ח"ו.